איזה מן דוסית את?

איזה מן דוסית את?

זמן קריאה משוער: 3 דקות

מישהי חיברה לי שיר ושלחה במייל: (איפה הימים שהייתן משקיעות במעטפה ובול?)

"אישה דתייה צריכה לכסות את הברכיים שלה
לא מסתדר לנו בראש שאת
דתייה שנראית ככה
רוצים שתכסי את הראש שלך
את הברכיים של המטר שמונים שלך

DSC_7141

ותפסיקי לכתוב את זה
ולצלם את זה
ולקרוא לעצמך דתייה, כי את
מכשילה אותנו
איזה-מן-דוסית את?

DSC_7245

היום כיסית את הברך, לבשת שמלה ארוכה
כל הכבוד לך
אבל תקשיבי גברת
לפי הגמרא, אישה יהודייה, לא מתלבשת בצבע אדום
צבע אדום מחוץ לתחום
זה גורם לנו לחשוק בך, כי את
מחטיאה אותנו
תגידי, זה פאה או השיער שלך?

DSC_7147

אסור שפאה תהיה יפה
ואם זה השיער שלך
אז איך זה שעוד לא התחתנת
תגידי, בת כמה אמרת שאת? "

DSC_7187

במקום להגיב לה באוטומט, שאלתי את עצמי, וואלה, מעניין באמת, איזה מן דוסית אני?
אז ישבתי לכתוב תשובה. קודם כל לעצמי.

ובמקום לשלוח לה את התגובה, אני מעלה כאן את הדברים. (בכל מקרה, לא סומכת על קרן הצבי… :) )

מה הזמן מסמן לי?

כבר בגיל צעיר היה לי מחשב, לא נייד שאפשר להקליד ממנו את המחשבות בכל מקום, אני מדברת על אחד ענקי שנראה כמו מפלצת…
מתישהו, גיליתי שהוא שומר את המילים והרגשות שלי ומאז אנחנו ביחסים טובים.

לתכתיבים חברתיים אף פעם לא הייתי שבויה, כך שהקשר שלי עם עולם האופנה במצב אמביוולנטי.

באופן כללי, אני צריכה אותו, לפעמים אפילו מתרגשת ממנו, ולעיתים נחרדת, מרגישה שאין לי שם מקום ויוצרת בעצמי את המקום שלי, את הבגד שלי, את השילוב שהוא – אולי – לא הצעקה האחרונה בעולם האופנה (כלומר, בטוח לא!) אבל הוא אני, הוא מורכב משאריות של החיים, מפיסות של אהבה וחמלה ורעיונות שבאו הרגע וכאלה שמתבשלים כבר הרבה על אש קטנה.

יחד, אני מגלה בכל פעם מחדש איך האמנות הזאת של הסטיילינג – גדולה מסך המרכיבים.

וכשהיא גדולה, כשהיא שלמה, כשהיא מבטאת את היצירתיות מהפנים – החוצה, היא כלי מקור לביטוי האני. היא- היא התגלמות האני בעולם המעשה.

ובדו קרב של אמנות הסטיילינג עם אמנות הכתיבה, בטווח הקצר, הסטיילינג מנצח.

DSC_7252

את הטקסט צריך לקרוא, להגות בו, לעיין. ואילו הנראות החיצונית, היא השלוש שניות הראשונות שאני, בכל מקום. היא ההקדמה, היא מנת הפתיחה, היא הפוקאצ'ה הבוערת הזאת שמגישים לך במסעדה לפני שהאוכל מגיע. יש כאלה המתפתים וזוללים אותה מהר, מבקשים שיוציאו להם עוד ועוד. אין להם סבלנות להמתין למנה העיקרית, לאוכל המזין, המשביע, הטוב, היקר והחשוב באמת.

בטווח הקצר הם הרוויחו קיבה מלאה וסיפקו את היצר, אבל לאורך זמן הם הפסידו את הלקח, את ההרגשה של אוכל מזין, את המשמעות האמיתית.

אז למה יש מנות פתיחה? למה אמנות הסטיילינג מחזיקה מעמד ואף צומחת וצוברת תאוצה בשנים האחרונות ומחלחלת לתוך המגזר הדתי?

כי יש הבנה, שבמינון הנכון (ואין סיכוי שאני לא טועמת מהלחם הטרי וטובלת אותו בטחינה עסיסית :) ) זה טוב. זה ראוי. זה נדרש.

זאת המטרה? לשם כך נתכנסנו למסעדה / לעולם הזה?

ודאי שלא. וזה כל ההבדל בין אופנתית לקורבן אופנה. כדי לא להיות קורבן, צריך להלך בזהירות וברגישות בין הטיפות. לדעת ללקט בקפידה את מה שנכון לך. לפי אמות המידה של הפנים שהוא שלך. לפני שהוא של בית הספר, ההורים, המורים – ויש הרבה כבוד אליהם – הוא צריך להיות את.

DSC_7224

אז אני לוקחת את הרגע הזה, ומתעדת אותו, ומצמידה לו טקסט שיבהיר אותו, שייתן לו משמעות. לפעמים המשמעות תבוא לידי ביטוי בגזרה של הבגד, במציאת ההשראה, בשילוב הלא צפוי, דברים ברומו של עולם וגם בתחתיתו.
התמהיל הנכון הוא זה המביא איתו הצהרה אופנתית במהדורה מוגבלת.

לפני שאני דוסית, אני משתדלת בכל יום, לצקת כ' (כף, תרתי משמע) של כוח, כבוד עצמי, כנות, לתוך המהות שלי.

את יודעת מה? יכול להיות שאני בכלל לא דוסית. לא מתאימה לי משבצת שיש בה רק נראות חיצונית אדוקה ומבוהלת, לפני שאני שומרת תורה ומצוות, אני צריכה לשמור על דרך ארץ, וכדי שאוכל לשמור בשפיות על הדרך, אני צריכה תמיד לראות את הכתר לנגד עיניי.

ולו בכדי לשפר קמעה את האחיזה במציאות, את המקום הזה שהרוח והנפש נפגשות לשיחה, להבנה, לאהבה.
נעים מאוד, אני דוכסית. תודה שבאת לבקר בבית של המילים שלי. הנה הבריפט הקצר אודותיי. יכול להיות שהגיע הזמן לשנות אותו. לנסח מחדש תקנון לבאות בשער.

אשאיר משהו לפוסט הבא. בכל מקרה, תודה שהארת את עיני.

DSC_7253

ובעניין החתונה (תודה על הדאגה!) אני מאוד אוהבת את השיר של חלי ראובן.

משתדלת לכרות עם עצמי ברית כל יום מחדש. כדאי לך לאמץ:

"האם תסכימי להינשא לי?"
שאלתי את עצמי
"להיכנס איתי בברית אהבה"?
להישבע
שאם תשכחי אותך,
יישכח העולם כולו
כל ביתך יישכח
כל מה שיש לך,
"האם תסכימי לחתום על הכתובה למענך?"
שאלתי אותי
איפה שהולכים על כל הקופה
כשאוהבים?
איפה שאם שוכחים את ההבטחות
נדבקת הלשון לחיך?
עד כדי כך
עד כדי כך רחוק
יש שם אהבה,
"האם יש בך
הסכמה פנימית להיות לך לאישה"?
לראות אותך קרוב-קרוב?
לשים אותך במרכז ליבך
בשעה שתאכילי את העולם כולו?
שאלתי אותי,
"האם תסכימי
להניח לך טבעת על היד
שכל העולם יוכל לראות
שאת שייכת לך?
קודם כל לך?
האם?

DSC_7257

מה לבשתי?

שמלה של בית האופנה האהוב – טאצ מעצבות אופנה
סנדל לבן נקנה בלונדון לפני הרבה זמן…
תיק Nine west
עגיל מטפס וטבעת אבן Rogel diamonds
צילום: עזרא טרבלסי

DSC_7149

הלוואי שאהיה ראויה לשאת את הכתר, לעד.
דוכסית

אהבת? לחצי לייק!


תרצי לקבל מייל בכל פעם שעולה פוסט חדש בבלוג?
מלאי כאן את פרטייך:

2 תגובות

  1. יעל 28/08/2016 ב 17:56

    במלוא הכנות… את ראויה לכבוד. אשרייך שאת, בפשטות, מי שאת. ביראת שמיים, במבט פנימה וחיבור לעצמך ובורא עולם נותנת גם השראה לאחרות…

    • דוכסית 02/09/2016 ב 15:53

      יעל יקרה,
      קטונתי. באמת.
      אבל את עלית על כולנה!
      אילו מילים טובות. הלוואי שאהיה ראויה להן. תבורכי! שימחת אותי עם תגובתך.

השאר תגובה

captcha
Required fields are marked (*)