יומני היקר,

עכשיו מוצ"ש.
4:00 לפנות בבוקר.
לילה לבן של לימודים.
לאווירה – התשיעית של בטהובן "עושה לי נעים"…
לערנות – קפה רותח ומשהו טעים.
הרבה זמן לא כתבתי בך, סלח לי אהוב יקר.
זה לא שאני בוגדת בך עם הבלוג החדש שלי, זה לא ששכחתי, זה לא שאין לי זמן, זה לא שיש לי יותר מידי מה לכתוב ואני לא מוצאת מה כדאי…
זה פשוט הכול ביחד וקצת יותר…
ימים טובעניים שכאלה.
יש 24 שעות ביממה.
אני רוצה לתעד בך שעה משבוע, מחודש אולי משנה.
זאת תהיה השעה שלי ושלך.
בא נסגור דיל: את הסודות הכמוסים, את הדברים החשובים באמת – מעתה ואילך, אשמור לך.
אכתוב על כל מה שבין עיצוב לאופנה. זה ה "ביניהם" המדובר, האהוב, המוכר…
עקרון הרצף לא חשוב כאן, אז לא בטוח שאהיה עקבית.
אבל כמו תמיד, אשתדל להיות הכי אמיתית.
יש דפים שסובלים הכול.
אבל אתה זה לא כולם, אתה זה היומן שלי, החבר הדמיוני הכי טוב שיש לי.
אתה הכלי שלי, שמכיל אותי ומכניס אותי לפרופורציות.
באמצעותך אני מקבלת את עצמי, מצליחה להסיר עוד שכבה בדרך ל "אני" הפנימי שלי.
זה שחף מכל הזהויות החיצוניות, שברבות הימים ניכסתי לעצמי.
זה שיודע בתוכי, שאם יום אחד יילקחו ממני כל המתנות שקיבלתי בהשאלה לחיים כאן… (רק המחשבה על זה מעוררת בי חלחלה, נהייתי אשת החומר, הצורה. לאן נעלמה הרוח? )
אבל איתך – תמיד אמצא משהו טוב לעשות במקום העגול הזה.
איתך ובעזרתך, המילים שלי מחפשות משמעות,
מילה נשזרת במילה ואני מגדירה דרכך את המציאות.
המציאות המורכבת, זו שמשתנה לי בכל שבריר שנייה.
אני רוצה כל כך הרבה בחיים, חצי הכוס תמיד נראית ריקה.
אם רק היה לידי מישהו עכשיו שייתן לי תשובות לכל השאלות,
שיפתור את המשוואות, יתיר את חבלי הספקות.
אבל בינתיים הוא לא מגיע, אולי טוב שכך.
מה אומר לו? מה אשאל?
ידוע שבעיית החיים נעלמת רק עם העלמות הבעיה,
ואני-רוצה-עוד-להספיק למצוא את הייעוד שלי בחיים.
לחבר את הצהרת המורשת שלי.
להתנדב למען אחרים.
להתאמן בלסלוח.
להציב מטרות ולהגשים אותם.
לפתח את הכישורים שלי.
להיות אדונית לזמן שלי.
לא לצאת מפרופורציות כל כך בקלות.
לכבד את העבר שלי.
ליהנות מהדרך ולהסתכל קצת על הנוף.
להסתכן יותר.
לצחוק יותר.
להתענג על הדברים הפשוטים.
להפסיק למתוח ביקורת.
להיות המנכ"לית של החיים שלי.
להיות צנועה (תרתי משמע)
להפסיק להחמיר עם עצמי כל כך.
לבחור יריבים ראויים.
לטעת עץ.
לצלם יותר.
להקים משפחה לתפארה.
לכבד את האינסטינקטים שלי.
להכין בבית קיר עם הציטוטים שמעוררים בי השראה.
לעשות למען אחרים בחוסר אנוכיות.
לחיות חיים מלאים כדי שאוכל לעזוב כאן בשלום אחרי מאה ועשרים…

אופס, חלפה שעה תמימה.
בטהובן הפסיק לנגן, השעון המעורר צלצל…
אמשיך לכתוב בך ביום אחר…

אני.