שיעור באופנה

שיעור באופנה

ירושלים.
רכבת קלה.
באוזניים, שירי נשמה.
ביד, הספר "ארץ חדשה".
מזינה עצמי בקדושה, ומחכימה מפילוסופית הגויים.
אני בדרך.
רוצה להגיע הכי רחוק שאפשר.
לבושה בעטיפה החיצונית, הצבעונית.
"פתוחה" מידי, גבולית מיד.
קצרה, כמעט מידי.
אני אוהבת את זה שבין כמעט, למידי.
הגבוליות הזאת מטריפה לי את החושים.
מרתקת, אחרת, שונה.

תחנה מרכזית.
הדלתות נפתחות, ההמון מתפרץ פנימה.
מתי כבר נשיק בתחבורה את פרויקט "קודם יוצאים אחר כך נכנסים"?
חייבת לדבר על זה בישיבת עבודה הבאה.
רואה ולא רואה את האנשים.
כלומר, מתעלמת מהעדר, מבחינה ברועה.
גם הוא בג'ינס וטי שירט? מאכזב.
מחפשת תמיד את אלה שמעיזים.
שמותחים את הגבול ויודעים לעמוד בו איתנים.
שלא מפחדים משינויים.
שרוצים להגיע הכי רחוק שאפשר.
שמכירים בערך הדרך.
הרבה מתעכבים בשער הטומאה.
יש כאלה העוסקים רק בחוכמה.
אך רק מתי מעט זוכים להגיע למאה שערים.
מובא בבראשית כו', יב': "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים".
אני בדרך לשם.
עברתי בנ' שערי טומאה.
היו תקופות בחיי שהשלתי מעלי את בגדי המלוכה (אך מעולם לא שיניתי את שמי ואת לשוני)
השדות המוריקים תמיד היו זרים.
נטמאתי, אך מעולם לא נטמעתי.
כאילו דם כחול זורם בעורכי ולא אפשר לי בכל צעד של טומאה, להרים את הראש ולהיכנס בו בזמן גם בשער של בינה.
וכעת, ממרום גילי, אחרי 49 שערי בינה,
(איש חכם אמר לי השבוע שאישה לא יכולה להיות חכמה, היא יכולה להיות בעלת בינה. אימצתי  )
אני בדרך לשער החמישים.
"על הדרך" קופצת לאוניברסיטה להפיח קצת חיים.
כי אם כבר דרך, אז שיהיה בסטייל.

צהרי שישי.
הנוכחות: חבורת הא"ש שלי (קיצור לשמות אחיותיי הודיה, אורטל, שרה)
יחד איתן, הצטרפה גם חברה טובה שבאה להשרות אווירה.
ועוד אחת שיודעת להנציח רגעים ביופי ואהבה.
ואנוכי, כמובן.
היום אחשוף בפניכן מה למדנו בפקולטה למדעי האופנה.
ואחרי שקבלתי אישור פורמאלי מרכז הקמפוס, התחילה החגיגה.
הרבה חיוכים.
סטודנטים של שישי בצהריים שמתעניינים.
חווינו שיעורים מרתקים.
על אומנות, על יצירה, על מעוף ומחשבה.
בשיעור המבוא לבשתי צבעים. כאלו שעושים שמח בפנים 🙂 (פ' בשווא)
DSC_1079

DSC_1099

DSC_1140

DSC_1117

DSC_1217

DSC_1184

לשיעור הבא מקווה שכבר תגיעו מוכנים…
דוכסית.

אהבת? לחצי לייק!


תרצי לקבל מייל בכל פעם שעולה פוסט חדש בבלוג?
מלאי כאן את פרטייך:

5 תגובות

  1. שפרה 14/04/2013 ב 0:33

    בשונה מתמיד הפוסט נכתב כמו שיר ולא כסיפור.
    אהבתי!!!!
    כל נקודה נותנת לך הזדמנות לאכיל את העוצמה בשורה שקראת
    וכל פסיק מגביר את הסקרנות להגיע לשורה הבאה…
    שנון קליל ומהנה 😉
    (תמיד את טובה במה שאת עושה, נקודה.)
    אה ואת יפה מתמיד!!!

    מעריצה 🙂
    שפרה

    • דוכסית 24/04/2013 ב 23:34

      יקירתי,
      הפוסט אכן היה פיוטי משהו…
      למרות שגם בשלג כתבתי "מנגינות"…
      תודה על הפירגון והעידוד 🙂
      אוהבת ומתגעגעת
      אפרת

  2. מורן 18/04/2013 ב 0:34

    איזה מילים שחותכות הוורידים,
    לא רואות בעניים נכנסות לבפנים,
    אל הלב מגיעות ללא מעצורים,
    כל כך נעים שהם שם בפנים,
    את בחורה מוכשרת ללא כל ספק,
    לא גדלת על עץ ושמיך לא שסק,
    אפרת הוא השם הניפלא ,
    משדר על האופי היחיד בבריאה 🙂

    • דוכסית 24/04/2013 ב 23:35

      מורן היקרה,
      לעונג לי לקרוא את דברייך המרגשים,
      ריגשת אותי!
      דוכסית

      • מורן 26/04/2013 ב 7:24

        תודה נשמה אהובה שלי!!! 🙂

השאירי תגובה

שדות חובה (*)