השאלה ששינתה את החיים שלי

לפני שהכרתי את המגדלור, יצאתי עם מישהו.

כמה חודשים היינו יחד. הוא היה מאוד בעניין, ואני… לא הייתי בטוחה שזה – זה.

כשאני לא בטוחה, אני מבקשת מבורא עולם שייתן לי סימנים.

ובורא עולם תמיד מקשיב והוא תמיד שולח סימנים, רק צריך להיות קשובה.

ואז באותו יום הוא אמר לי פתאום:

“בשביל מה את צריכה את הבלוג הזה? אולי תסגרי אותו?”

ושם, בדיוק שם, הבנתי.

זה היה הסימן.

כי מי שאומר לי לסגור את המקום שהכי מחבר אותי לעצמי, לא יכול להיות האיש שלי.

הבלוג הוא הלב שלי בעולם, דרכו אני מעבדת את החיים, מעכלת אותם, חיה אותם “על מלא”.

הוא מאפשר לי לפתוח את הלב, להסיר בעדינות שכבות של ריחוק, פחד וחוסר.

בזכות הבלוג אני נושמת, עברתי תהליך של ריפוי, חיבור ואהבה עצמית,

והריפוי הזה מהדהד אל לבבות של נשים אחרות.

נשים שמוצאות בי מראה עדינה לעצמן.

אז לא, אף אחד לא ייקח לי את המקום הזה.

ואז ביום בהיר, בורא עולם שלח לי את מגדל האור שלי.

מאז ועד היום, הוא מעולם לא שאל “בשביל מה את צריכה את זה?”

גם כ-שלא היה לנו שקל להשקיע,  גם כשהיה מאתגר, הוא תמיד אמר:

“זה משמח אותך, זה עושה לך טוב, תמשיכי.”

תודה לך, אהוב שלי,

על האמונה, על הגב, על השקט ועל החופש להיות אני.

אתה ההוכחה שאהבה אמיתית לא מכבה אור, היא רק מוסיפה מהמגדל – אור.

זוכרת נובמבר? בלונים בלונים…

12.11.2025

13 שנים לבלוג, הזדמנות לומר תודה. 


תודה לעצמי, שלא ויתרתי עליי.

שהקשבתי ללב, לרגש, לאמת הפנימית.

תודה למגדלור, על התמיכה, האמון והגבהת המעוף.

ותודה לבורא עולם,

שלא הפסיק לשלוח סימנים,

ולא הפסיק להזכיר לי שהשליחות שלי, היא פשוט להיות נוכחת, לכתוב, לאהוב ולהעביר את זה הלאה.

ואחרון חביב, האיש הטכני של הבלוג, תודה שאתה מתרגם את הרצונות שלי ומביא להם ביטוי ממשי בבית של המילים שלי.

בתזמון מושלם, ולרגל חגיגות בלוג הולדת 13, ישבנו יחד להרים את העמוד החדש ״דוכסית בתקשורת״, זה המקום שרכזנו בו את כל ה ״מה כתבו עלי״, ״מה אמרו״ ואת הטורים שלי במגזין ״נשים״,

העמוד הזה באתר החדש הוא עוד אבן דרך עבורי, ממקום שהתחיל אי שם כתחביב, אל העסק והשליחות שזה עבורי היום.

על ציר הזמן אני גאה לראות שם את ההתפתחות האישית שלי, את המקומות בהם הייתי, ואת המקומות שעוד אהיה, בע״ה.

אחרי ארבעה ילדים ושמונה שנות נישואין, נראה לי שהגיע הזמן!

אני והמגדלור טסנו לחו״ל, לראשונה מאז שנהיינו הורים – ובלי הילדים (!)

לא יכולה בכלל להתחיל לתאר את הלוגיסטיקה:

לו״ז לכל ילד, בגדים מוכנים מראש, קניות, מתנות, מזוודות…

חמי וחמותי היקרים שהיו איתם, ואחריהם, אמא שלי הגיעה.

אז היה הרבה טכני לקראת הנסיעה… ומעבר לכך, זה בעיקר להאמין שאני משאירה את הדבר הכי יקר לי בעולם, הילדים שלי, בידיים הכי טובות שיש.

להאמין שמגיע לנו, ההורים.

להאמין שהילדים יהיו בסדר.

ושהכי חשוב, לדאוג לזה שגם אנחנו נהיה בסדר.

בשנים האחרונות הייתי ב"ה בהריון, בהנקה, ואז שוב בהריון…

תמיד ילד צמוד אליי לפחות שנה.

ללדת ארבעה ילדים בתוך חמש שנים, זה עוצמתי, מאתגר, משמח, לפעמים בלתי אפשרי.

לחיות אותם, לנשום אותם, להעניק להם את כל כולי.

ובתוך כל זה, קורונה, מלחמות, מילואים ארוכים, קריירה שלו, עסק שלי.

איך אני עושה את זה? אין לי מושג.

נופלת, קמה, נושמת, כותבת, צועדת, קמה שוב, עד הפעם הבאה.

והיום אני כבר יודעת:

החיים הם עליות וירידות, ואני לומדת להיות איתי, גם בירידות.

כי איזה כיף זה להיות איתך כשאת בעלייה?

אבל כשקשה – שם את הכי צריכה אותך.

לפני שנסענו אמרתי לעצמי שאני מקווה שהילדים יגידו כשנחזור:

“היה לנו כל כך כיף בקייטנת סבא וסבתא! מתי אתם נוסעים שוב?”

ובכן ,זה בדיוק מה שקרה.

לונדון היא העיר האהובה עליי בעולם (אחרי ירושלים).

ביליתי בה הרבה ,לבד, ועם משפחתי כשהייתי צעירה.

היא בשבילי כמו בית שני שלנצח יהיה לי.

לפני שמונה שנים טסנו לירח דבש ארוך בתאילנד, ומשם ללונדון , לבקר את אבא שלי.

ועכשיו, שמונה שנים אחרי, חזרנו לשם שוב.

לונדון תמיד מחכה לי.

שמחות צריף לייצר… איזה כיף לחגוג את החיים ולהנציח רגעים.

מזל טוב לבלוג,

מזל טוב לאבא שלי שחגג יום הולדת (והפתענו אותו בלונדון בגדול ).

תמיד אני אומרת – חיים הראויים לחיות אותם, ראוי גם לכתוב אותם.

החיים האלה הם סיבוב חד פעמי.

ואני כל כך שמחה על ההזדמנות לשתף, לחלוק, ולהיות כאן. קרובה אליי. קרובה ללב שלי וללב שלכן.

אני כותבת את המילים האלו בטיסה חזרה מלונדון.

הנחתי כיסוי עיניים, עצמתי עיניים ופתאום זה בא.

הידיים התחילו ״לבעור״, הדחף הפנימי לכתוב.

להעביר הלאה את המסר, את התחושה, את ההרגשה שפועמת בי.

וככה זה תמיד קורה כשאני נוכחת, כשאני שומעת את עצמי.

כשהמחשבות מתבהרות ואני יכולה לשמוע את ״הסרט״ שרץ בתת המודע שלי וזה מאפשר לי לחיות אחרת, להתלבש אחרת, להתנהג אלי – אחרת.

ופתאום את שמה לב.

זה עושה לך טוב ואת רוצה עוד.

עוד נוכחות, עוד קשיבות.

עוד סבלנות אלייך, עוד לראות אותך.

לחיות אותך, להתחבר לטוב שבך.

את מתחילה להזין את עצמך מחדש.

לא רק באוכל, אלא במחשבות, במילים, באנשים שאת בוחרת להיות לידם.

את נעשית מודעת למה את שומעת, מה את רואה, עם מי את מדברת,

ובאיזה מעגלים את מאפשרת לעצמך להיות.

החיים נכנסים לפוקוס.

יש זום־אין עלייך.

וזה… משביע מבפנים.

את כבר לא רעבה מהרגש, את רעבה בגוף.

את מקשיבה לתחושות שלך ולרגשות שלך.

את קרובה אלייך.

את מתלבשת כמו האישה שתמיד רצית להיות, זו שראית פעם במגזינים, או על המסך,

ועכשיו היא פשוט את.

את חיה מהלב.

לא מפחדת להרגיש,

לנקות משקעים, לבכות, לצחוק, להתרגש.

לשנות את כרטיס הביקור שלך בעולם. (ביקור חד פעמי כאן, זוכרות?)

ואז היקום מגיב אלייך אחרת, דברים מסתדרים. ניסים קורים.

השער אל הלב שלך נפתח.

את בהודיה, בקבלה.

מפסיקה להתנצל על הקיום שלך.

הרצונות שלך, התשוקות שלך מקבלות מקום בעולם.

וזה מהדהד.

היקום עובד בתדרים והוא שולח אלייך חזרה את מה שאת מהדהדת אליו.

אז תעצרי רגע ותשאלי את עצמך:

מה הדהדת היום לעולם?

איזה מחשבות יש לך – עלייך?

איך את מתנהגת לעצמך?

איך את אוכלת, איך את חושבת, במה את מזינה את הגוף ובעיקר את הנפש?

כשיש לך ״מה״,

כשיש לך תשובה כנה לשאלה – ״בשביל מה את צריכה את זה? ״

היקום כבר יראה לך את ה – ״איך״ , את הדרך, את הכיוון, את הסימנים במסע.

אז תהיי ברורה עם עצמך.

תרגישי שכבר קיבלת, תודי על זה.

וכל מה שיישאר לך, זה פשוט לחיות את זה ולזרום עם כל ״איך״ – שהיקום יביא אלייך…

זה לא חזרה גנרלית, אלו באמת, ממש כאן, ממש עכשיו, החיים שלך.

לחייך, לחיי הבלוג, לחיי כל הטוב שעוד מוסיף ומתגלה,

אפרת, דוכסית