יום הולדת 37. הגעתי לגיל שאפשר להתחיל

הרבה זמן לא בכיתי ככה.

הטור שכתבתי לכבוד ראש השנה למגזין ״נשים״ טלטל אותי לגמרי.

בכיתי כשכתבתי אותו ושלחתי לעורכת. ובכיתי עכשיו, כשקראתי אותו שוב.

נכון לכתיבת שורות אלו, אני בת 37, היום 10.9.1988

בעת כתיבת הטור למגזין, דמיינתי אותי סבתא לנכדים ונינים ותיארתי מה קורה שם. ממש המחשתי את הרגע. זה היה בשבילי מסע בזמן. קפיצה לחיים עתידיים עם הזדמנות להרגיש כבר עכשיו את התחושות העתידיות. איך זה מרגיש להיות בת 90.

תעשי את זה רגע, מה אכפת לך?

תעצמי עיניים. מסוגלת לדמיין אותך ככה?

פעם זה הפחיד אותי ממש. נרתעתי מהמחשבה. רציתי לאחוז חזק במציאות ולהישאר צעירה לנצח. היום אני יודעת שזאת מתנה. מסע בזמן נותן הצצה לאישה שתהיי בעוד כמה עשורים (את יכולה להתחיל בקטן) ויכול ממש לשנות לך את הפרספקטיבה על החיים עכשיו.

אם את גם רוצה לבכות איתי עכשיו, תלחצי כאן לטור במגזין. (בקרוב הלינק יופעל)

אגב, אחת המשימות שלי השנה בבלוג, בין היתר, היא לפרסם גם בבלוג, באופן קבוע, את מה שאני כותבת במגזין. לשים לכן קישור פי-די-אף או-משהו כזה. וגם לבנות סדנת סטיילינג דיגיטלית בע״ה ועוד הרבה חלומות לשנה שתבוא עלינו – לטובה. אמן.

אפרופו בכי, הרבה זמן שלא זכיתי לבכי טוב כזה (:

אני לא מהבכיינים בחיים. לבכות זה אירוע, בואו. אני לא מדברת על דמעה של התרגשות. אני מדברת על בכי יבבות. עם קול. יצא לכן לאחרונה?

אני משתדלת בחיים להיות בעיקר בצד של השמחות. הצרות באות לבד אז את השמחות צריך לייצר. אני משתדלת לעבוד בזה שעות נוספות.

המשפט שלנגד עיניי: ״…תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלוקיך בשמחה…״

נראה לי שהאשמה כלפינו הייתה כי לא עבדנו את ה׳ בשמחה.

זה המוטו שלי בחיים. שמחה. לפני הכל. קמה בבוקר, מחייכת לעצמי במראה. נשבעת. אני ממש עובדת בזה. לחשוב טוב. לדבר טוב. לראות טוב בעצמי ובעולם.

בשעה טובה אוגוסט נגמר. היה טוב וטוב שהיה (:

ופתאום התיישבתי על הספה בסלון עם כוס קפה ביד ובערו לי האצבעות. ממש ככה.

חודשיים (!) לא כתבתי כלום בבלוג. נראה לי שזאת פעם ראשונה ב 13 שנות כתיבה.

לרוב, יש לפחות פוסט אחד בחודש, לפעמים גם שניים או יותר.

פתאום דממה. בקושי הצלחתי להגיע לסטוריז (באינסטגרם) ששם העדכון הוא הרבה יותר קליל ונגיש ופשוט.

אני מתעדת רגעים בחיים. אז אוהבת גם לשתף. רק שנתקעתי עם השיתוף.

צלמתי רגע וזהו, נגמר הרגע.

להיות עם ארבעה קטנטנים רוב אוגוסט לבד בבית – כשאני בגדול כבר 6 שנים ברציפות מגדלת ילדים בבית, עם סטנדרטים – שרק – אלוהים – יעזור. … (:

היה מאתגר. והיה מרגש. והיה מסעיר. והיה מתיש. והיה יפה.

כאשר אני מגדילה את הנוכחות של מה שאני עושה – זה נותן משנה תוקף גבוה יותר לעשייה שלי ומכניס חיות. ולא רק לסמן וי. לעוף למשימה הבאה. להיות.

איייי טעטע. כמה קשה לנו לפעמים רק להיות.
להיות ברגע הזה בלי לחפש את הפיד.
בלי לגלול בחיים של אחרים.
להיות איתי רגע. להקשיב לי. לשמוע את המחשבות. לדברר את הרגשות.

אנחנו זה סך המחשבות והרגשות שלנו וכשהרגשות לא מקבלים מקום – זה פספוס לחיים. לחיות בהדחקה (לפחד להביע רגש של כאב / אהבה…) או לכיוון השני – לחיות בהצפה (לבכות כל היום מכל דבר…) זה ממש לחיות ליד החיים.
וכן. אפשר למצוא את דרך האמצע. נראה לי שזה חלק מהתפקיד שלנו בפלנטה הזאת, למצוא את האיזון. ״הסנטר״ שלנו.

אתן כבר יודעות שאני בוחרת לגדל את כל אחד מילדיי בשנת החיים הראשונה שלו (לפחות) לצידי.

כל ילד גדל איתי שנה בבית. (ומביאה איתי מטפלת לסדנאות כשהם ממש קטנטנים, והמטפלת נשארת איתם בבית כשהם מעט גדלים)  ובכל יתר הזמן- כשזה בעצם רוב השנה כולה – הם לצידי. ככה שנה אחר שנה.

ב״ה, זכיתי להרות, ללדת, להניק ואז לדלל הנקה, להתחיל טעימות ולהיכנס להריון הבא. זה מה שהיה פלוס-מינוס בשש השנים האחרונות. ישתבח שמו לעד.

והפעם, בראשון לספטמבר, שלחתי את כולם לגן. ארייה הבכורה שלי עלתה לכיתה א׳,

(אצלנו במושב זה אירוע רציני כי פתאום הילדים עולים לאוטובוס ונוסעים, אמנם עם החברים, אבל לראשונה בחיים, לבד, ארבעים דקות לכיוון, כל יום. אירוע דרמטי להורים…חחח )

ולקחתי נשימה עמוקה, מצד אחד הרגשתי שנתתי להם את כל כולי וציידתי אותם במשמרת שלי, ב – כלים, כוח, כף זכות על עצמם ועל העולם.

ונשאתי תפילה שה׳ הטוב יהיה איתם והמלאכים ילוו אותם במשמרת של החיים.

וחשבתי לעצמי שאולי ארצה לעשות מדיטציה. לצאת לצעידה. נו, לעשות משהו למעני, והפעם בלי שכולםםםם מחכים לי בבית והמגדלור רק צריך לצאת לעבודה. אלא ממש להיות איתי כאן.

לשמוח ברגע הזה.

ואני חושבת שזאת פעם ראשונה בחיים שלא מיהרתי לשמוח

לטפל, למדוט, לכתוב, לצעוד, לנשום, להשכיח את מה שמחלחל לי שם בבטן….

אני לא בן אדם שמסוגל להיות ב״נמוכים״ של החיים, לא מסוגלת לשמוע פסימיות

לא מסוגלת, לא רוצה, מתחננת רק להגביר את הטוב בכל מקום .

אבל החיים הם לא רק קו שעולה כמו חץ אל על.

לפעמים עליות ולפעמים ירידות

ופתאום הבנתי משהו מהותי על עצמי: אני לא מוכנה לקבל את הירידות שיש לי בחיים.

ואוו כמה עשיתי בשנים האחרונות למען ביתי.

קצת מעבר לכוחות שלי.

יש אמא טובה דיה (שזה האידיאל) ויש אמא טובה מידי (זה בגנים, באמת חזק ממני, אבל אני עובדת על זה עם הרבה כוח רצון לשנות ולזכור שהכל קודש ! אבל אני – קודש קודשים. גם כתבתי על זה במגזין ״נשים״ הקודם. קישור בקרוב… )

איזה אחריות זה להיות אמא

כשאבא עובד במשרה מלאה פלוס וגם שירת במילואים מעל ומעבר בשנתיים האחרונות

כל יום נשמתי עמוק וסימנתי וי איפה שהצלחתי

להיות

להקשיב

להכיל

והשתדלתי ממש לשמור על עצמי כדי שאוכל לתפעל את החיים כמיטב יכולתי

והכל תוך כדי שאני כבר בלי אוויר…

מפחדת לבכות

חוסמת את הדמעות כבר הרבה זמן

מפחדת לפגוש כאב

מפחדת לפגוש את המקומות החשוכים בי

רוצה רק לייצר שמחות

רוצה רק להיות בשמחה

רוצה רק לשדר טוב

לחשוב טוב

אבל פתאום אני מבינה שכלום לא באמת בשליטה שלי ואני מפחדת כל כך להיות בכאב שלי

בבכי שלי

מפחדת שלא אדע לעלות שוב על הגל

של החיים

מפחדת לא לזהות אותי

מפחדת לבכות

מפחדת להזדהות עם הרגשות הקשים שלי

אז השם הטוב בא ומטלטל אותי

למה זה בא לפתחי

מה זה בא ללמד אותי ?

אני מרגישה שאני רוצה לרפא עוד משהו בתוכי, מבפנים. והפעם לא לכסות בפלסטר (נהדר ככל שיהיה) שמח. אלא להסכים להיות בנמוכים כדי לעלות שוב ממקום בריא וטוב.

אני  מרגישה שזה הזמן שלי להכין את הכלים שלי

מחדש

לדון את עצמי לכף זכות

מחדש

למה זה בא אלי. לא ״למה?״  אלא ״למה״? ל׳ בשווא.

מלשון, מה זה בא ללמד אותי ?

ביום ראשון האחרון, כשהייתי בדרך לשיעור תניא, שמעתי פודקאסט של מתן חכימי והנה האנקדוטה בתרגום שלי:

כשיש עליות בחיים, החוכמה היא לעגל את הפינות, להיות שם בזרימה, לאפשר לזה לקרות מתוך מודעות, ובכך – לעגל את העלייה

וכשיש ירידות על אחת כמה וכמה

וכאשר אנחנו עושות את זה, אנחנו זוכות לחיים שהם מסע גלישה עם גלים

ולא למוניטור מצפצף עולה – יורד

להתיידד עם הכאב ״כאב״ כמורה כ- אב .

כמו אבא שרוצה שאגדל, שאלמד, שאצליח

מאיפה מתחילים

מה אני רוצה לעשות בכלל

איך אני מרגישה

מה שלומי

מרגישה בודדה פתאום.

עד עכשיו הייתי עסוקה בהם. פתאום יש לי הזדמנות להגשים אותי. את כל החלומות שכתבתי למגירה.

יצאתי לעצמאות לפני 6 שנים, באופן רשמי, כשילדתי את ארייה. (לפני כן, הייתי כל השנים שכירה)

אבל בואו, הייתי עסוקה עד מעל הראש בגידול ילדים ב״ה. מעולם לא שיווקתי את העסק שלי. עדיין.

יש לי חלומות ממש גדולים.

הרגשתי שאני רוצה שותף שיצעד איתי, ילווה אותי.

אבאל׳ה שלי, אתה רוצה להיות שותף שלי ?

אני ממש אשמח.

השותפות הכי אמיתית שיש – היא רק איתך.

עסק יכול להיות בנוי על תוכניות עסקיות, על שיווק, על מאמצים אינסופיים.

אבל אני בוחרת להאמין שהוא נבנה גם על שותפות.

כשאני אומרת שבורא עולם שותף שלי, אני מתכוונת שהעסק שלי הוא לא רק מקום להתפרנס, אלא שליחות. מתנה שקיבלתי מלמעלה, לגעת בנשים, להאיר להן את עצמן, לתת כלים לחיבור פנימי. לריפוי, לחמלה ואהבה.

אני מביאה את הידע, את היצירתיות, את ההשקעה, את האומץ לחיות, לאהוב.

וה׳ הטוב מביא את הברכה, את הדיוק, את ההשגחה הפרטית.

כשהכול יילך בקלות בע״ה, אשתדל לזכור שזה לא רק בזכותי.

וכשיהיה קשה, כי בואו,  אני לא משלה את עצמי שלא יהיו אתגרים… לפחות לא ארגיש שאני נושאת את המשקל לבד,  יש יד שמחזיקה בי, יש שותף אמיתי לצידי.

השותפות הזאת נותנת לי כוח עצום.

היא מאפשרת לי לשחרר קצת שליטה, לדעת שאני לא חייבת להבין הכול, לחשב הכול, או לתכנן את העתיד עד הפרט האחרון. כדאי ואף רצוי לזמן מציאות.

ולצד זה, אני מאוד רוצה לחיות ביום-יום מתוך ענווה וקבלה של החלק שלי, של התהליך שלי.

הלוואי שאזכה בזה.

עסק זה לא רק טבלאות אקסל, לפני הכל זה לב פועם.

וכשהלב שלי פועם מתוך אמונה, מתוך ידיעה שאני לא לבד, העסק מקבל משמעות אחרת.

אז כן, ה׳ הוא השותף שלי.

וזה ההסכם הכי מרגש, מעצים ונכון עבורי שיכולתי לבקש ליום הולדתי ה- 37.

לצד השותף הרוחני שלי, ב״ה זכיתי גם בשותף נוכח בחיים שלי – המגדלור שלי, אהבת חיי.

בדיוק לפני שבוע הוא חגג יום הולדת. כן. בעלי גדול ממני בשבוע בדיוק (:

ביום הזה – יום הולדתי שלי אני מודה לה׳ הטוב על הולדתך וקיומך בעולם שלי.  

אחד, יחיד ומיוחד ❤️

תודה

תודה שאתה החבר הכי טוב שלי בעולם והאבא הכי מדהים שיכולתי לבקש לילדים שלנו!

איזה כיף לילדים שלנו שאתה אבא שלהם!!! זכינו בך !

רק אתה יכול באמצע נסיעה לדרום לעצור באמצע הדרך כי אמרי שוב הקיא… לראות אותך מנקה אותו כל כך יפה ואומר לו שאתה אוהב אותו הכי בעולם, דווקא ברגעים האלו שהרכב מריח צחנת עולמים אתה יוצא מהרכב הממוזג , יושב בכריעה, מנקה את הכיסא של הרכב של הילד ואז מנקה אותו ומלביש אותו והכל כל כך בנועם עם השמש שקופחת על הראש. ואתה מסתכל לו בעיניים , שיידע שדווקא ברגעים האלו , הכי לא פוטוגניים בעולם, אתה אוהב אותו. ״אני אוהב אותך, אתה יודע את אמרי?״ חלילה לא לפגוע בו חלילה לא לתת לו הרגשה שזה משבש לנו משהו.

להיות עם הנסיכים שלנו בבריכה שעות על גבי שעות. ורק לשאול אותם אם הם מוכנים להישאר עוד קצת. אחרי שכלללל ההורים כבר מזמן הלכו!! ולשחות איתם. ולזרום איתם. ולתת לי בזמן הזה להשניץ עם ארי (בחרתי לעשות מדיטציה, סליחה מאמי 😅) ולהביא לי את המגזין לחופשה (למרות שלא הבאתי מידיעה, כי בא לא נגזים זאת לא חופשה זוגית 😂חחח)

אבל כזה אתה ! תמיד מגזים בקטע הכי טוב שיש בכל מה שקשור אלי ולילדים שלנו!

דואג לי בקטנות של הקטנות לכל מה שאי פעם חלמתי

עוד לפני שאני חולמת אתה מגשים !

יש לך את הלב הכי ענק בעולם כולו !

וסטנדרטים שלא מהעולם הזה בכל קטגוריה בחיים החל מ- איך להיות בעל, חבר, איש משפחה, אבא.

איך אתה יודע לתפוס את כל הכדורים באוויר בדיוק ברגע שלי הוא נגמר .

איך אתה יודע להביא לי את הפרחים הכי יפים שיש

ואתה לא מביא את הפרחים ומניח על השיש

אתה מקצץ ומסדר אותם בגובה של הוואזה , ממלא במים עם ״חומר שיאריכו ימים״

ואז מניח יפה בסלון ושואל אותי אם אני אוהבת.

אתה קם בבוקר עם רצון לשמח אותי והולך לישון עם הרצון הזה.

כמויות של אנרגיה מחשבה תשומת לב ואהבה אתה מכניס לכל דבר בחיים.

הכל אצלך לא נעשה ״כלאחר יד״

אתה ממש משקיע את כל הטוב !!

רוב האנושות מחפפת … מעגלת פינות.

ואתה הרמת את הרף לכל דבר בחיים.

שלי. שלנו.

גם כשחזרנו מתאילנד בירח דבש ולא היה לנו גרוש על הנשמה וגרנו אצל ההורים שלך המדהימים ביקום – תמיד דאגת שיהיה לי ולילדים נעים, שליו, בטוח!!!!

זה כל כך לא מובן מאליו.

ומעל הכל, תודה שהפכת אותי היום להיות האישה שאני היום, בזכותך אני בן אדם, בת זוג, אמא, אישה, חברה , ובעלת עסק, הרבה יותר טובה, בכל מובן אפשרי.

אין לי ספק שיש לי עוד המון מה ללמוד איתך.

תודה שבזכותך אני רוצה להיות הכי טובה שיש!

אתה פשוט הופך את היקום למקום שכיף להיות בו.

ובהזדמנות זאת, תודה רבה לה׳ הטוב על ההורים שנתן לך! על המשפחה המדהימה כולה שזכיתי להיות חלק ממנה! בזכותך!

גאה להיות אשתך.

כן, פעם, באמת חלמתי על כל מה שיש לנו היום !

אוהבת אותך עד החלל החיצון והרבה מעבר.

אז מה אתן אומרות, נפגש?

בטח ניפגש!

פתחתי את היומן ממש עכשיו, לפני החגים, למספר תאריכים נבחרים עבור סדנאות סטיילינג אישיות.

מה זה סדנת סטיילינג אישית ?

כל מי שיש לה קריאה לשינוי. כל מי שרוצה שהמלתחה שלה תספר את הסיפור שלה. תהיה מדויקת, מחמיאה. משמחת. ממש עכשיו ולא אחרי ש,עשה דיאטה… אחרי החגים…

מי שרוצה ממש עכשיו. להיות קשובה אליה. מחוברת פנימה. להרגיש טוב איתך. ללמוד לקבל, להבין באמת מה מחמיא ואיך משלבים ואיך אוהבים את מה שאני רואה במראה.

קוראים לזה ״יום קניות עם סטייליסטית״. וזה נכון, כי באמת נעשv שופינג מפנק ביחד, אבל זה הרבה מעבר.

את מוזמנת לסדנת סטיילינג אישית יחד איתי, מסע אישי-נשי להתלבש מחדש על החיים.
כל הפרטים – כאן.

ומשהו אחרון לסיום,

לרגל יום הולדתי, הרגשתי שאני ממש רוצה לתת לכולכן מתנה ממני.

מוזמנות בעוד יומיים בדיוק – ללייב סטיילינג, יופי והשראה. ללא עלות.

✨ לייב חגיגי לכבוד יום ההולדת שלי! ✨

יום שישי | 12.9.25 | 9:30 בבוקר

אתן מביאות את הקפה, אני מביאה את התוכן – ובעיקר את הלב.

מה מחכה לכן בלייב?

👗 סטיילינג: איך בונים לוקים זוהרים לחג וליום־יום שהוא בעצמו חג.

💄 ביוטי: טיפים מנצחים לשגרת טיפוח שתאיר אותך בכל גיל.

🌸 אורחת מיוחדת: ברברה למפל, מנכ"לית Lierac Paris.

💬 שאלות ותשובות: כל מה שרציתן לדעת על סטיילינג, יופי ומה שביניהם.

וכמובן – 🎁 מתנות והפתעות שוות במיוחד שהכנו לכן לכבוד החג!

ניפגש בלייב. באינסטגרם שלי. לינק לפרופיל.

מחכה להיפגש, להרים כוס קפה לחיינו ולאחל שנה טובה ומתוקה.

אפרת, דוכסית