לארוז לחופשה ולעוף על החיים

ישבתי על הרצפה בחדר הארונות, והמזוודה כבר הייתה פתוחה.

זאת תמיד הנקודה שאני הכי אוהבת לפני נסיעה.

עוד לפני שדה התעופה.
עוד לפני ההתרגשות.
עוד לפני שמריחים את הים.

הרגע הזה שבו כל האפשרויות עדיין פתוחות.

אני מוציאה שמלה מהקולב ומניחה אותה על המיטה.

אחריה עוד אחת.

מכנסיים צבעוניים.

חולצת אוברסייז לבנה.

מטפחת.

עגילים.

סנדלים.

אני מחברת ביניהם כמו ילדה שמרכיבה פאזל, רק שהפעם אני לא מחפשת את החלקים הנכונים.

אני מחפשת את ההרגשה.

ופתאום אני קולטת שאני מחייכת.

לא כי אני נוסעת לחופשה.

אלא כי אני נהנית להתלבש.

אני ממש נהנית.

אני נהנית לגעת בבדים.

אני נהנית לחבר צבעים.

אני נהנית לדמיין את הרוח מעיפה את השמלה.

אני נהנית לחשוב איך ארגיש בתוך הבגדים האלה.

ופתאום אני עוצרת.

כי אני מבינה שלא תמיד זה היה ככה.

יש נשים שיקראו את המשפט הזה ולא יבינו למה אני כל כך מתרגשת.

מה כבר יש להתרגש מלארוז מזוודה?

אבל אני חושבת שיש עוד נשים, ואולי אפילו הרבה, שיבינו בדיוק.

כי הלבוש אף פעם לא היה רק לבוש.

לפעמים הוא היה מבחן.

לפעמים הוא היה ביקורת.

לפעמים הוא היה משא ומתן מול המראה.

ולפעמים הוא היה עוד תזכורת לכל מה שהיינו רוצות לשנות בעצמנו.

אני מכירה את המקום הזה.

גם אני הייתי בו.

והיום, כשאני עומדת מול הארון ומרכיבה לוקים לחופשה, אני כבר לא מחפשת רק מה ייראה יפה.

אני מחפשת מה ירגיש כמו החיים שאני רוצה לחיות.

לקח לי הרבה שנים להבין שאלו שתי שאלות שונות לגמרי.

אני חושבת שהרבה נשים בטוחות שמערכת היחסים שלהן עם הגוף מתחילה במראה.

אם הן אוהבות את מה שהן רואות — הכול בסדר.

אם לא — מתחיל מאבק.

אבל אני לא חושבת שזה באמת מתחיל שם.

אני חושבת שמערכת היחסים שלנו עם הגוף מתחילה הרבה לפני שאנחנו עומדות מול המראה.

היא מתחילה ברגעים שבהם הגוף מאכזב אותנו.

ברגעים שבהם הוא מפסיק להתנהג כמו שציפינו.

ברגעים שבהם הוא מבקש מאיתנו לעצור כשאנחנו רוצות להמשיך.

אצלי, הרגעים האלה הגיעו בדמות הקרוהן.

אני חיה עם המחלה הזאת כבר שנים.

ובמשך שנים הסתכלתי עליה כאויב.

ואם להיות כנה, לפעמים גם הסתכלתי על הגוף שלי ככה.

לא כי שנאתי אותו.

אלא כי לא הבנתי אותו.

כי הוא כאב.

כי הוא הפתיע.

כי הוא עצר אותי.

כי היו ימים שלא יכולתי לסמוך עליו.

ואתן יודעות מה קורה במערכת יחסים כשכבר לא מרגישים שאפשר לסמוך?

לא תמיד מפסיקים לאהוב.

לפעמים פשוט מתרחקים.

וזה בדיוק מה שקרה לי.

לא הפסקתי לאהוב את הגוף שלי.

פשוט הפסקתי לגור בו.

במקום להיות איתו, התחלתי לנהל אותו.

לבדוק אותו.

לחשוש ממנו.

לפקח עליו.

להקשיב לו רק כשהוא צעק.

הוא הפך מפרטנר למסע החיים שלי, לפרויקט שצריך לפתור.

אני חושבת שהמשפט הזה שבר לי את הלב כשכתבתי אותו.

כי פתאום הבנתי כמה שנים חייתי ליד הגוף שלי.

לא בתוכו.

יש משפט שאני שומעת לא מעט בשנים האחרונות.

"תחזרי לגוף שלך."

וזה מרגיש כמו משאלת לב של הרבה נשים…

איך בדיוק חוזרים לגוף?

הרי הוא לא הלך לשום מקום.

הוא היה כאן כל הזמן.

והיום אני חושבת שהבנתי.

לא הגוף עזב אותי.

אני עזבתי אותו.

לא בהחלטה אחת גדולה.

באלפי רגעים קטנים.

ברגעים שבהם בחרתי להתעלם ממנו.

ברגעים שבהם דרשתי ממנו להיות משהו אחר.

ברגעים שבהם ראיתי בו בעיקר את מה שלא עובד.

והוא…

הוא נשאר.

בסבלנות אינסופית.

נושא אותי.

נושם בשבילי.

נלחם בשבילי.

גם בימים שאני כבר הייתי עייפה מלנסות להבין אותו.

לפני כמה חודשים קרה משהו.

אני בכוונה לא אומרת שקרה נס.

אני גם לא אגיד שמצאתי את השיטה שריפאה אותי.

כי זאת לא האמת שלי.

האמת שלי הרבה יותר שקטה.

היא הרבה פחות נוצצת.

אבל אולי בגלל זה היא גם הרבה יותר אמיתית.

לא עברתי מהפך.

עברתי מהלך.

זאת אחת המילים הכי אהובות עליי היום.

מהלך.

כי מהפך קורה ברגע.

מהלך קורה בחיים.

התחלתי להאט.

באמת.

לא רק להגיד לעצמי שאני צריכה לנוח.

לנוח.

לא רק לקרוא על תזונה.

להזין את הגוף שלי מתוך אהבה.

לא רק להבין שאני צריכה לזוז.

לנוע בדרך שנעימה לי.

לא רק לדבר על מיינדפולנס.

להיות נוכחת.

לנשום.

לשבת בשמש.

לשתות מים.

לישון.

להקשיב.

להיות.

אני לא חושבת שניקוי הרעלים שעשיתי או המעבר לתזונה טבעית, הם אלו שריפאו את הקרוהן שלי.

אני גם לא מחפשת לייחס לתהליך אחד כוח שאין לו.

אבל אני כן חושבת שלראשונה בחיי יצרתי עבור הגוף שלי תנאים חדשים.

ופתאום הבנתי כמה שנים חיפשתי את הדבר שירפא אותי.

כשהגוף שלי בכלל ביקש משהו אחר.

הוא ביקש שותפה.

לא מנהלת.

לא מבקרת.

לא שופטת.

שותפה.

ופתאום עלתה בי מחשבה שלא עזבה אותי מאז.

אולי הגוף שלנו לא מחכה שנרפא אותו.

אולי הוא מחכה שנפסיק להילחם בו.

שנפסיק להפריע לחוכמה שכבר קיימת בו.

כי ככל שאני מתבוננת בו יותר, אני מגלה שיש בו כמיהה עמוקה לחיים.

לאיזון.

לריפוי.

לתנועה לכיוון החיים.

ואני?

בפעם הראשונה בחיי הרגשתי שאני עומדת לצידו.

לא מולו.

אף פעם לא חשבתי שהריפוי שלי יתחיל להופיע בארון.

אם הייתם שואלים אותי לפני שנה איפה יראו את השינוי, כנראה שהייתי מדברת על בדיקות דם, על מדדים, על פחות כאבים, על יותר אנרגיה.

לא הייתי אומרת "בארון הבגדים".

ובטח שלא הייתי אומרת "בצבעים".

אבל זה בדיוק מה שקרה.

בלי ששמתי לב.

בלי שהחלטתי.

בלי שאמרתי לעצמי: "מהיום אני אישה צבעונית."

פשוט יום אחד פתחתי את הארון, והבנתי שהוא כבר לא נראה אותו דבר.

ופתאום עלתה בי שאלה.

מי בחר את כל הבגדים האלה?

ואז הבנתי.

זאת הייתי אני.

רק אני של תקופה אחרת.

הרבה שנים אהבתי את הקלאסי.

ועדיין, אני אוהבת אותו גם היום.

אבל היום אני מבינה שהקלאסי היה בשבילי הרבה יותר מסגנון.

הוא היה מקום בטוח.

טי שירט לבנה.

ג'ינס.

סניקרס.

כמה כבר אפשר לטעות עם זה?

אי אפשר.

הכול עובד.

הכול נכון.

הכול עובר.

ואולי דווקא בגלל זה בחרתי בזה כל כך הרבה.

כי כשהגוף שלי הרגיש לי כל כך לא צפוי…

רציתי שלפחות הבגדים יהיו צפויים.

כשהחיים הרגישו לי לפעמים חסרי ודאות…

רציתי שלפחות הארון יהיה ודאי.

לא חשבתי על זה אז.

אבל היום אני מסתכלת אחורה ומבינה שהארון שלי שמר עליי.

הוא היה מקום שלא ביקש ממני לקחת סיכונים.

לא ביקש ממני להיראות.

לא ביקש ממני לבלוט.

רק להיות… בסדר.

ויש משהו כל כך אנושי ברצון הזה.

כשאנחנו שורדות, אנחנו כמעט תמיד מחפשות ודאות.

לא הרפתקאות. 

אבל אז קרה משהו.

לא בארון.

בתוכי.

ופתאום התחילו למשוך אותי צבעים.

כתום.

ורוד.

ירוק.

כחול.

לא רק צבע אחד.

גם החיבורים ביניהם.

ורוד עם כתום.

ירוק עם כחול.

שילובים שפעם הייתי חושבת שהם "יותר מדי".

ופתאום הם נראו לי…

בדיוק.

ואני זוכרת את עצמי עומדת מול המראה, מחייכת, ושואלת בקול:

מה עובר עליי?

כי הרי אף אחד לא לימד אותי פתאום להתלבש אחרת.

אף אחד לא אמר לי שאלה הצבעים של העונה.

אז למה אני בוחרת אותם?

והתשובה הגיעה לאט.

כמו כל הדברים החשובים.

לא בחרתי בצבעים.

בחרתי בחיים.

או אולי…

החיים התחילו לבחור בי.

אני חושבת שאנחנו נוטות להתייחס ללבוש כאילו הוא מתחיל מבחוץ.

מה באופנה.

מה מחמיא.

מה טרנדי.

אבל היום אני חושבת שלבוש תמיד מתחיל מבפנים.

אנחנו לובשות את מערכת היחסים שלנו עם עצמנו.

אישה שמפחדת להיראות, תבחר לעיתים קרובות בגדים שמבקשים להיעלם.

אישה שמרגישה שהיא צריכה להוכיח משהו, תחפש בגדים שיספרו את זה במקומה.

אישה שלא מרגישה בטוחה בגוף שלה, תחפש הרבה פעמים בגדים שיגנו עליה.

ואישה שמתחילה להתיידד עם עצמה…

לאט־לאט מתחילה גם להתלבש אחרת.

לא כי היא למדה חוקים חדשים.

כי היא כבר לא צריכה את אותם מנגנוני הגנה.

ופתאום הבנתי משהו שלא הבנתי בכל שנות העבודה שלי כסטייליסטית.

כל השנים חשבתי שאני מלמדת נשים להתלבש.

אבל אולי בעצם אני מלמדת אותן להקשיב.

כי כשאישה באמת מקשיבה לעצמה, היא כמעט תמיד מתלבשת אחרת.

לא כי אני אמרתי.

כי היא אמרה.

לראשונה.

לעצמה.

אני אוהבת ליצור לוקים.

תמיד אהבתי.

אבל בשנים האחרונות זה הרגיש אחרת.

יותר טכני.

יותר עבודה.

יותר "מה נכון".

ופתאום…

זה חזר להיות משחק.

אני עומדת מול הארון, מוציאה בגדים, מחברת ביניהם, מחליפה, משנה, צוחקת.

יש בזה חדווה.

יש בזה יצירה.

יש בזה חיים.

ופתאום אני מבינה שאני בכלל לא יוצרת לוק.

אני יוצרת תחושה.

אני שואלת:

איך אני רוצה להרגיש היום?

איזה חלק בי מבקש מקום?

איזה צבע יספר את מה שאין לי מילים לומר?

ופתאום אני מגלה שהארון שלי הפך להיות מקום של הקשבה.

לא של ביקורת.

ואולי זה מה שהכי מרגש אותי.

אני כבר לא מתלבשת כדי להיות יפה.

אני מתלבשת כדי להיות אני.

יש הבדל עצום.

כי כשאת מתלבשת כדי להיות יפה, תמיד יש מישהו אחר שמחליט אם זה הצליח.

אבל כשאת מתלבשת כדי להיות את…

רק הלב שלך יודע.

ופתאום אני מבינה למה אני כל כך נהנית מהתהליך.

כי אני כבר לא מנסה להרשים.

אני רוצה לבטא.

והביטוי הזה הוא לא רק חיצוני.

הוא ההמשך הישיר של כל מה שקורה בפנים.

אני חושבת שזו אחת המתנות הכי גדולות שהריפוי נתן לי.

לא שהוא שינה את הגוף שלי. (גם, תודה לאל) 

וזה הרבה מעבר לזה: הוא שינה את מערכת היחסים שלי עם הנוכחות שלי. 

פתאום אני כבר לא מפחדת שיראו אותי.

לא כי הפכתי לאישה בטוחה בעצמה.

אלא כי הפסקתי להיות אישה שמסתתרת מעצמה.

וזה הבדל כל כך גדול.

כי מי שכבר לא מסתתרת מעצמה…

כבר לא באמת צריכה להסתתר גם מהעולם.

…

הרגע שבו ביקשתי שיצלמו אותי

יש רגעים שאנחנו מבינות רק בדיעבד.

בזמן שהם קורים הם נראים רגילים לגמרי.

עוד תמונה.

עוד שקיעה.

עוד רגע מהחופשה.

אבל אחר כך, כשחוזרים הביתה ומסתכלים עליהם שוב, מבינים שהם בכלל לא היו על מה שחשבנו.

אני זוכרת את הרגע שבו ביקשתי מחברה לצלם אותי על הסיפון.

זה היה באמצע ההפלגה ללגונה הכחולה.

הרוח הייתה מושלמת.

לא חזקה מדי.

לא חלשה מדי.

כזו שמלטפת את העור ומזכירה לך שאת חיה.

ריח של מלח, ים וחופש היה באוויר.

השמש כבר לא בערה.

היא רק חיממה בעדינות… 

לבשתי חולצת אוברסייז רכה.

מכנסיים צבעוניים שכל כך שמחתי שלקחתי איתי.

מטפחת צבעונית הייתה קשורה לראש.

הייתי יחפה.

השיער שלי התמסר לרוח בלי לנסות להסתדר.

וכל כך אהבתי את זה.

אהבתי שהוא לא מושלם.

אהבתי שאני לא מנסה לסדר אותו.

אהבתי שאני לא מנסה לסדר שום דבר.

פשוט ישבתי.

ונשמתי.

אני זוכרת את הכחול.

אלוהים…

כמה כחול היה שם.

יש רגעים שבהם נדמה שהעיניים כבר לא מצליחות להכיל את כל היופי.

הים היה כחול.

השמיים היו כחולים.

והלב שלי הרגיש כאילו גם הוא נצבע באותו צבע.

ופתאום שמעתי את עצמי אומרת לחברה:

"תצלמי אותי."

והיא הרימה את הטלפון.

ואז קרה משהו שלא קרה לי שנים.

לא שאלתי איך אני נראית.

לא ביקשתי לראות את התמונה.

לא חשבתי אם הזווית טובה.

אם הבטן נכנסה.

אם היד נראית גדולה.

אם השיער מסתדר.

לא חשבתי על שום דבר מזה.

ופתאום הבנתי למה.

לא ביקשתי ממנה לצלם אותי כדי לראות איך אני נראית.

ביקשתי ממנה לצלם אותי כדי לזכור איך הרגשתי.

רציתי לזכור את הרגע הזה.

רציתי לזכור איך הרוח הרגישה על העור שלי.

איך המלח נשאר על השפתיים.

איך השמש חיממה לי את הפנים.

איך הרגשתי את כפות הרגליים היחפות על הסיפון.

איך הבגדים לא הסתירו אותי.

הם פשוט היו איתי.

איך בפעם הראשונה מזה הרבה מאוד שנים…

נהניתי להיות בחברה של עצמי.

לא הייתי עסוקה בלהיראות.

הייתי עסוקה בלחיות.

ואני חושבת שזאת אחת המתנות הכי גדולות שקיבלתי במסע הזה.

לא שהפסקתי להצטלם.

אלא שהפסקתי להצטלם בשביל האישור.

כשחזרתי הביתה והסתכלתי על התמונות, קרה לי דבר מעניין.

לא הסתכלתי על הגוף שלי.

הסתכלתי על העיניים שלי.

כי יש משהו בעיניים שאי אפשר לזייף.

אפשר לזייף חיוך.

אפשר לעמוד בזווית הנכונה.

אפשר למצוא תאורה טובה.

אבל אי אפשר לזייף נוכחות.

וראיתי אישה שנמצאת בתוך החיים שלה.

לא לידם.

בתוכם.

ופתאום חשבתי על כל השנים שבהן ביקשתי מהגוף שלי להשתנות.

שנים שבהן אמרתי לו, במילים או בשתיקה:

"כשתהיה אחר…

נחיה."

"כשתרגיש טוב יותר…

נטייל."

"כשלא תכאיב…

נשמח."

ואיזה עצוב לחשוב כמה חיים דחיתי בגלל התנאי הזה.

כי החיים לא חיכו.

הם קרו.

ואני הייתי עסוקה בלהמתין לגרסה אחרת של עצמי שתבוא לחיות אותם.

ופתאום, על הסיפון הזה, בלי שום הכרזה, בלי שום דרמה, הבנתי שהפסקתי לחכות.

לא כי הכול הסתדר.

לא כי המחלה נעלמה. (לא יודעת, אולי, בקרוב אעשה בדיקות מקיפות ואגלה…) 

אלא כי בפעם הראשונה הסכמתי להיות נוכחת בתוך הגוף שיש לי עכשיו.

לא אחר כך.

עכשיו.

וזה שינה הכול.

אני חושבת שזאת המשמעות העמוקה ביותר של חופש.

לא לטוס למדינה אחרת.

לא לקחת שבוע חופש מהעבודה.

לא לשבת מול ים.

כל אלה נפלאים.

אבל הם לא חופש.

חופש אמיתי הוא הרגע שבו את מפסיקה להיות זרה בתוך עצמך.

הרגע שבו את כבר לא מסתכלת על הגוף שלך מבחוץ.

את חוזרת לגור בתוכו.

הרגע שבו את לא שואלת:

"איך אני נראית?"

אלא:

"איך אני מרגישה?"

והשאלה הזאת…

היא משנה חיים.

אני יודעת שהרבה נשים יקראו את המילים האלה ויחשבו:

"קל להגיד."

ואני רוצה להגיד לכן משהו.

גם אני חשבתי פעם שזה קל לאחרים.

גם אני חשבתי שיש נשים שפשוט נולדו עם ביטחון.

שפשוט נוח להן בתוך עצמן.

היום אני כבר לא חושבת ככה.

אני חושבת שנוחות בתוך עצמנו היא מערכת יחסים.

וכמו כל מערכת יחסים…

היא נבנית.

בהקשבה.

באמון.

בהמון רגעים קטנים.

ברגע שבו בוחרים לנוח.

ברגע שבו בוחרים להזין.

ברגע שבו בוחרים להאט.

ברגע שבו בוחרים לא להעניש את הגוף על זה שהוא לא מושלם.

ברגע שבו אומרים לו:

"אני איתך."

ואולי זה כל מה שהגוף שלנו מחכה לשמוע.

לא שתבטיחי לו שלעולם לא יכאב.

רק שלא תעזבי אותו כשהוא יכאב.

ומאז אני כבר לא מתלבשת אותו דבר

חזרתי הביתה.

פרקתי את המזוודה.

כיבסתי את הבגדים.

קיפלתי אותם בחזרה לארון.

ובמשך כמה ימים הסתובבתי בבית עם השיזוף העדין שהשמש השאירה לי על העור.

מדי פעם הרגשתי עוד גרגר מלח קטן בשיער.

הריח של קרם ההגנה עוד היה על התיק.

וכמו תמיד אחרי חופשה, החיים חזרו.

הכביסות.

הילדים.

העבודה.

הבישולים.

הלו"ז.

הטלפון שלא מפסיק לצלצל.

הכול בדיוק כמו שהיה.

אבל אני…

אני כבר לא הייתי בדיוק אותה אישה.

וזה מוזר.

כי מבחוץ שום דבר דרמטי לא השתנה.

לא חזרתי עם גוף אחר.

לא חזרתי עם חיים אחרים.

לא חזרתי עם מציאות חדשה.

אבל חזרתי עם מערכת יחסים חדשה.

עם עצמי.

ופתאום הבנתי שהדבר שהכי השתנה בי בכלל לא קשור לחופשה.

הוא קשור לאמון.

יש משהו שאנחנו כמעט אף פעם לא מדברות עליו.

אנחנו מדברות על אהבה עצמית.

על קבלה עצמית.

על דימוי גוף.

אבל כמעט אף פעם לא מדברות על אמון.

ואני חושבת שכל המסע שלי היה בכלל מסע של בניית אמון מחדש.

אמון בגוף שלי.

אמון בזה שהוא לא האויב שלי.

אמון בזה שגם כשהוא מבקש לעצור, הוא לא עושה את זה כדי להרוס לי את החיים.

אמון בזה שהוא בעדי.

ופתאום אני מבינה שגם הוא היה צריך ללמוד לסמוך עליי.

כי כמה שנים ביקשתי ממנו רק דבר אחד.

להשתנות.

להיות אחר.

להיות פחות.

להיות יותר.

להיות בריא.

להיות שקט.

להיות כמו שדמיינתי.

ורק לאחרונה התחלתי להגיד לו משהו אחר.

אני איתך.

לא רק כשקל.

גם עכשיו.

אולי בפעם הראשונה בחיים שלי, הגוף שלי כבר לא צריך להוכיח לי שהוא ראוי לאהבה.

אני נותנת אותה לגוף שלי בנדיבות. 

אני חושבת שהרבה נשים מחכות לרגע שבו הן יוכלו סוף סוף להתחיל לחיות.

כשהילדים יגדלו.

כשיהיה פחות עמוס.

כשהן ירדו במשקל.

כשהבדיקות יהיו טובות.

כשהעסק יתייצב.

כש…

גם אני חיכיתי.

אני מכירה היטב את התחושה הזאת.

אבל אם יש משהו שהמסע הזה לימד אותי, הוא שהחיים לא מחכים מעבר לפינה.

הם קורים עכשיו.

בתוך הגוף שיש לנו היום.

עם המציאות שיש לנו היום.

עם הכאב שיש.

ועם השמחה שיש.

אנחנו כל כך עסוקות בלחכות לגרסה טובה יותר של עצמנו, שאנחנו שוכחות שהאישה של היום גם ראויה לחיים.

לא רק זו שתגיע בעתיד.

אני חושבת שזו גם הסיבה שהיום אני כל כך אוהבת להתלבש.

כי אני כבר לא מתלבשת בשביל האישה שאני מקווה להיות.

אני מתלבשת בשביל האישה שאני כבר.

יש הבדל כל כך גדול בין שתי התנועות האלה.

פעם כל בגד היה הבטחה.

יום אחד.

כש…

היום כל בגד הוא חגיגה.

של עכשיו.

של מי שאני.

של הגוף הזה.

של החיים האלה.

ופתאום אני מבינה משהו על כל השנים שבהן עבדתי כסטייליסטית.

חשבתי שאני עוזרת לנשים למצוא את הסגנון שלהן.

אבל אולי בכלל לא.

אולי כל השנים ניסיתי לעזור לנשים להרגיש מספיק בטוחות כדי להראות לעולם מי הן.

כי הסגנון תמיד היה שם.

רק הפחד הסתיר אותו.

וכשהפחד מתחיל להתרכך…

גם הצבעים יוצאים.

גם החיוך.

גם הנוכחות.

גם החיים.

יש משפט שאני לא מצליחה להוציא מהלב מאז שחזרתי.

לא כי הוא יפה.

כי הוא אמיתי.

זה לא שנהניתי כל כך להתלבש כמו שפשוט נהנתי להיות איתי. 

אני חושבת שכל אישה יודעת בדיוק על מה אני מדברת.

כי יש ימים שבהם אנחנו נכנסות למקלחת, מתלבשות, מתאפרות, יוצאות מהבית, מסיימות את היום, וחוזרות הביתה בלי שפגשנו את עצמנו אפילו לרגע.

היינו עם כולם.

רק לא איתנו.

והיום…

אני משתדלת לפגוש אותי.

גם אם זה רק לחמש דקות.

גם אם זה רק כשאני בוחרת עגילים.

גם אם זה רק כשאני שמה שפתון.

גם אם זה רק כשאני שואלת את עצמי:

מה ישמח אותי ללבוש היום?

לא מה יסתיר אותי.

לא מה ירשים.

מה ישמח?

איזו שאלה פשוטה.

ואיזו מהפכה היא עשתה לי.

אולי בגלל זה אני כבר לא יכולה להסתכל על סטיילינג כמו פעם.

בשבילי בגדים כבר אינם בגדים.

הם שפה.

הם הדרך שבה הלב מדבר בלי מילים.

הם הדרך שבה אישה אומרת לעולם:

הנה אני.

לא מושלמת.

לא אחרי שהחלמתי מכל מה שכואב.

אלא עכשיו.

בתוך החיים.

ובתוך הדרך.

ואם יש משהו שאני רוצה להשאיר כאן, בבית הזה של המילים שלי, הוא לא טיפ לסטיילינג.

ולא רשימת צבעים לעונה הקרובה.

אני רוצה להשאיר לכן שאלה.

שאלה שאני שואלת גם את עצמי:

מתי בפעם האחרונה היה לכן נעים להיות בחברה של עצמכן?

לא לקבל מחמאה.

לא להעלות תמונה.

לא לשמוע "איזה יפה את."

פשוט…

להיות.

להרגיש את הרוח על העור.

להרגיש את הבגד על הגוף.

להרגיש את הנשימה.

להרגיש את החיים.

בלי לרצות להיות מישהי אחרת.

אני לא יודעת אם יש לזה שם.

יש שיקראו לזה אהבה עצמית.

יש שיקראו לזה קבלה.

אני חושבת שזה אפילו פשוט יותר.

זה בית.

כי הבית, גיליתי, הוא לא המקום שאליו חזרתי מהחופשה.

הבית הוא לא הכתובת שלי.

הבית הוא לא הארון שלי.

והוא גם לא המראה.

הבית הוא הרגע שבו הפסקתי להיות זרה בתוך הגוף שלי.

והתחלתי לגור בו שוב.

והיום, כשאני עומדת מול הארון, מחברת בין כתום לוורוד, בוחרת מטפחת צבעונית, מרגישה את הבד מונח על הכתפיים שלי, אני כבר לא שואלת אם זה יפה.

אני שואלת אם זה מרגיש כמו הבית.

ובפעם הראשונה מזה שנים…

התשובה היא כן.

—

אם הגעת עד לכאן,

תודה.

תודה שנתת לי רגע להיות חלק מהדרך שלך.

ואם הרגשת שהמילים האלה לא רק נקראו, אלא גם פגשו אותך…

אולי הגיע הזמן שגם אנחנו ניפגש,

בהרצאה.

בסדנה.

בליווי אישי.

או בכל דרך שתהיה נכונה לך.

כל הדרכים להמשיך את המסע מחכות לך כאן:

לכל השירותים שלי

תודה לכפר היווני בלאצ׳י, קפריסין, על האירוח הלבבי.
היה לי תענוג להגיע, לחוות ולהנות בריזורט הכשר, היפה והמזמין שלכם.

אשמח לקרוא את התגובות שלכן, גללי מעט למטה, אחרי הלב (:

באהבה,

אפרת, דוכסית