למה קשה לנו לבחור מה ללבוש? והצצה לסדנת סטיילינג מיוחדת 

למה באמת? כאילו נו, כולה בגדים. תבחרי חולצה ותתקדמי… (:

אבל בינינו, זה אף פעם לא רק זה.

כי לבחור בגד זה לבחור איך אני פוגשת את העולם היום.
איך אני מרגישה בתוך הגוף שלי, כמה מקום אני מרשה לעצמי לתפוס.
האם בא לי להיעלם, או שאולי היום יש בי טיפת אומץ להיות נוכחת במלואי. 

כי בגדים הם אף פעם לא רק בגדים.

בסדנת סטיליינג האחרונה שהנחתי הרגשתי את זה בעוצמה.

הסדנה התקיימה ליד ירושלים, ב ״בית חם״ לנשים צעירות מלאות באור. 

שם, ראיתי איך עולם הסטיילינג, שנראה מבחוץ כמו משהו קליל וחיצוני, צבעים, גזרות, שילובים, וקצת השראה… הופך בשקט לדלת אל המקומות הכי עדינים בלב.

כי לדבר על פחד זה מפחיד.

להגיד בקול:

״אני לא אוהבת את עצמי״

״אני מפחדת שיראו אותי״

״אני לא מרגישה מספיק יפהֿ״

״אני לא יודעת מי אני בכלל״

זה חשוף מדי, כואב מדי, קרוב מדי.

אבל לדבר על בגדים?

זה כבר הרבה יותר פשוט.

״אני לא לובשת צבעים כאלה״

״אני חייבת משהו רחב״

״זה יותר מדי בשבילי״

ולכאורה אנחנו מדברות על אופנה, אבל בעצם אנחנו מדברות על הנפש.

וזה מה שכל כך מרגש אותי בעולם הזה של סטיילינג, כי הוא מצליח לעקוף את ההגנות.

דרך הבגד אפשר להתחיל לדבר על הגוף בלי לקרוא לזה ״כאב״.

אפשר לגעת בביטחון עצמי בלי להשתמש במילים גדולות ומפחידות.

אפשר לשאול שאלות עמוקות דרך שיחה שנשמעת הכי יומיומית בעולם:

למה דווקא את זה אני לא מעזה ללבוש?

ואז פתאום מבינים שזה בכלל לא על החולצה, זה על המקום שלי בעולם.

על כמה מותר לי להיות מורגשת.

על האם אני מנסה להיעלם או שמותר לי סוף סוף להופיע.

ואני חושבת שזה גם מה שהופך את עולם האופנה לכל כך מורכב.

כי מצד אחד הוא יכול להיות מקום מרפא, יצירתי, חי, כזה שנותן לאישה ביטוי, צבע וחופש.

ומצד שני , הוא גם יודע לגעת בדיוק במקומות הכי רגישים שלנו:

הרצון למצוא חן.

להרגיש אהובה.

להיות שייכת.

ֿלהיות ״נכונה״.

לפעמים נדמה לנו שאנחנו בוחרות בגדים, אבל אם נהיה כנות רגע, הרבה פעמים אנחנו פשוט בוחרות איך להופיע בעולם כדי לקבל אישור. 

וכן, אני יודעת, זה נשמע עמוק בשביל ג׳ינס וטי- שירט. 

אבל בגד לגמרי יכול להרים ביטחון.

ויכול גם לכבות.

יש בגדים שמרגישים כמו תחפושת, ויש בגדים שמרגישים כמו בית ללב. 

ובתוך הסדנה קרה משהו כל כך יפה, בהתחלה דיברנו על בגדים, על צבעים, על מה מחמיא, על מה נעים, על מה ״לא בשבילי״…

ואז לאט לאט השיחה זזה פנימה, בלי שאף אחת שמה לב אפילו.

פתאום מישהי אמרה שהיא אף פעם לא מרשה לעצמה ללבוש משהו שמושך תשומת לב. משהי אחרת אמרה שהיא מעדיפה ללבוש רק שחור. 

ואז פתאום מישהי הודתה שהיא לא באמת מסתכלת על עצמה במראה.

ואני נשבעת שהיה רגע של שקט בחדר, כולן הבינו בדיוק למה היא מתכוונת.

וזה אולי הדבר הכי מהותי שעומד מאחורי הרעיון בסדנאות שלי :

להתלבש מחדש על החיים

לא להחליף מלתחה, לא להפוך לגרסה מושלמת של עצמך.

אלא להסכים לפגוש את עצמך מחדש, דרך הבגד, דרך הבחירה.

 דרך השאלה:

מה מרגיש לי נכון?

כי הבגד הוא ביטוי.

והריפוי מתחיל ברגע שבו אישה מסכימה לבטא, לא את מה שצריך, לא את מה שמצטלם טוב.

לא את מה שיגרום לכולם לאשר.

אותה.

אותך. 

ובינינו?

אולי זאת הסיבה שאנחנו באמת מתלבשות כל יום.

לא רק כדי לצאת מהבית, מהפיג׳מה… 

אלא כדי ללמוד, לאט לאט, איך להופיע בעולם בלי להסתתר מעצמנו. 

ברגע שנסכים לעצמנו לעצור לרגע, עוד לפני שאנחנו פותחות את הארון בבוקר, לפני המדידות, ההתאמות, ה״אין לי מה ללבוש״ וההרגל לבחור אוטומטית את מה ש ״עובר חלק״, אולי נצליח לפגוש משהו עמוק יותר.

לא רק את הבגד.
את עצמנו.

כי אולי השאלה האמיתית היא לא ״מה אני לובשת היום?״

אלא:

איך אני רוצה להרגיש בתוך החיים שלי.

והנה כמה שאלות שאני מרגישה שלא נועדו רק לעולם הסטיילינג, אלא לחיים עצמם.
שאלות שאולי שווה לשמור בלב.
או לצלם מסך לבקרים שבהם שכחנו את עצמנו קצת, התרחקנו, ואנחנו רק רוצות ״לשים על עצמנו משהו..״ 

תרשמי תרשמי:  

• האם אני בוחרת את הבגד או שהפחד בוחר בשבילי?
• האם אני מתלבשת כדי להסתתר או כדי להסכים להיות נראית?
• האם אני בוחרת מתוך אהבה לעצמי או מתוך ביקורת בלתי נגמרת?
• האם אני מקשיבה למה נעים לי באמת או למה יתקבל טוב בעיניים של אחרים?
• האם אני מנסה לטשטש את עצמי או מרשה לעצמי לתפוס מקום?
• האם הגוף שלי הפך להיות פרויקט תיקון או בית שאני לומדת לחזור אליו ברכות?
• האם אני בוחרת מה ללבוש לפי מי שאני או לפי מי שלימדו אותי שאני צריכה להיות?
• האם אני עדיין מחפשת אישור או שאני מוכנה להתחיל לבחור גם בלי לקבל מחיאות כפיים?
• האם אני מעזה להביע את עצמי גם אם לא כולם יבינו אותי?

והשאלה הכי עמוקה אולי:

אם אף אחת לא הייתה מסתכלת,
אם לא היה מה להוכיח,
אם לא הייתי צריכה למצוא חן,
מה הייתי בוחרת ללבוש היום?

ואולי שם, בדיוק שם, מתחיל הריפוי.

הכנתי לכן גלויה של השאלה הזאת, מוזמנות להדפיס, לתלות על לוח הלב, בארון, או לשים לזמן – מה כשומר מסך.

השאלה הזאת תהדהד לך ולאט לאט תראי איך היא משנה לך את החוויה עם הבגדים.

פתאום כבר לא קשה לך להתלבש, להיפך, את מרגישה שזה מקום נפלא לביטוי עצמי, לחיבור, לאהבה.

ותודה לכן, אהובות,

על ההזדמנות להיזכר יחד. 

להיזכר שמתחת לכל השכבות, ההגנות, ההרגלים, הפחדים והניסיונות למצוא חן, עדיין יש אור. 

אור שלא צריך להפוך למישהי אחרת כדי להיות ראויה לאהבה. 

אור שלא נמדד במידה, במשקל, בטרנד או בכמה אישורים קיבלנו מהסביבה. 

תודה על הרגעים הקטנים בסדנה, על הכנות, המבטים שמבינים, הפתיחות. 

על האומץ להסכים, אפילו קצת, בלי הרבה מילים, להיראות. 

אני מאמינה שאישה לא צריכה מישהי שתגיד לה איך להתלבש, מה נכון ומה לא, מה מותר ומה אסור. 

אף אחד לא צריך ״לתקן״ אותך, לא את הגוף. לא את המראה. לא את הבחירות שלך. 

אולי רק להזכיר לך מי את, וכמה גדול האור שלך. 

משתפת אתכן בהזמנה לסדנה ששלחו לבנות שהשתתפו:

תני לאור שלך מקום.

כל המהות שלנו בעולם הזה היא – לתת לאור שלנו מקום.

ברגע שאת נותנת לאור הזה מקום, משהו משתנה. 

ובהקשר של סטיילינג –

פתאום כבר לא כל כך קשה לבחור מה ללבוש. להיפך, הביטוי הופך לריפוי. 

ובעיניי, זאת המתנה הכי גדולה שיש. 

ואתן אור, באמת אור. 

ואיזה כיף לקבל אחרי הסדנה את החיבוק הזה.

בימים האחרונים השיר שמתגנן לי :

״ואם יש לי תפקיד, אני צריך אותך איתי בתמיד,

לבד זה מבלבל ומפחיד, זמן שאול לא מזמור לדוד…

ואם יש לי תפקיד, ה׳ שפתיי תפתח ופי יגיד… תהילתך ברבים…״

תהילתך ברבים / ישי ריבו

מודה על הזכות. על ההזדמנות, ללוות נשים מדהימות להרגיש ולחיות את האור שלהן.

מי ייתן ונזכה להיות מחוברות לתפקיד שלנו ונמלא אותו במלא הדרנו.


ניפגש הקיץ בסדנאות אישיות וגם קבוצתיות

שלכן,
אפרת, דוכסית