קודש הקודשים שלי

עבודת קודש, ככה אני קוראת למלאכת הכתיבה. 

ברגע שאת באה לעסוק בקודש, מגיע היצר הרע ועושה כל תחבולה אפשרית כדי למנוע ממך את העשייה. 

אם רק הייתן יודעות כמה מניעות היו לי בדרך לכתיבת שורות אלו, הייתן עוצרות רגע עכשיו.
לוקחות נשימה עמוקה. מורידות רגע את הכתפיים, משחררות את הכיווץ בגבות (או שאת כבר אחרי הבוטוקוס? (: ) 

משאירות בחוץ את כל הרעש, המשימות, השגרה הזמנית-אחרי יותר מידי ימי מלחמה-עם ארבעה קטנטנים 24/7… 

ונושמות. נשימה טובה כזאת. נשימה רפואית. 

פעם, הייתי בקטע של ״קפה רפואי״, ככה הייתי קוראת לקפה של מוצש. לקפה של סוף היום. לקפה של הבוקר. או לכל רגע שבו הייתי זקוקה לשלוק הרותח הזה ,שמגיע מקפסולה של מכונת קפה נחשקת. 

על אותו משקל יש גם ״אמבטיה רפואית״, ״צעידה רפואית״, שגרת טיפוח רפואית״. 

את יודעת… הדבר הזה שאת עושה בשבילך. ומרגישה ש- הנה, אני בהווה. אפשר לפנות אלי, או לפחות לנסות (: 

וידוי נאות: הקפה שלט בי. כן, מודה ומתוודה, ואפילו לא הייתה לי בעיה עם זה. הכשרתי את השרץ. תקופות עם חלב סויה, אחר כך שיבולת. מכורה אמיתית. זה הרגיע אותי. איזן אותי. לא היה אותי לפני הקפה של היום. 

לא יודעת איך, מצאתי את עצמי כותבת לכן על קפה, כשאני בכלל שותה חליטה. 

אני? חליטה? מה זה בכלל? 

אז כן, חברות שלי, יש לנו הרבה על מה לדבר. תמיד הייתי אומרת תעשו קפה ונתחיל… והיה גם – תביאו קפה, התוכן עלי (:
אבל אני כבר לא שם…

(כמה ספוילרים עוד יהיו כאן עד שנתחיל באמת? (: )|

לא הייתי כאן בבלוג, חודשיים. חודשיים שהרגישו נצח.

״נעלמת. לפחות חג שמח היית שולחת למנויות שלך… ״

אמרה לי מכרה שהתעניינה בשלומי.

ואמרתי לה: ״וואלה, את צודקת, וכשאת צודקת, את לא טועה. ״

מה אני אגיד לה? שהמחשב שלי העלה אבק… אבק… בעקבות אירועי התקופה… מי היה מאמין?! 

וכן, אבק זה כן חמץ.
אבק זאת החמצה. כי אם לא נגעת במוצר, אין צורך. תזרקי. תמסרי. ואם את כן רוצה, תגעי, תטפלי. תנקי. תהדרי. כשאת מורידה אבק מהחפצים שלך, את מורידה גם מעצמך. 

גם בארון שלי הצטבר אבק. וכשאני מתחילה פסח, אני מתחילה שם. 

פותחת את היכל הבגדים, היכל התפאורה של החיים ומרוקנת על המיטה. 

ובזריזות של יציאת מצריים ממיינת: מי חוזר ומי ממשיך הלא. 

השארתי רק את ה- כן. השארתי רק את הבגדים שהאישה שאני חולמת להיות – הייתה לובשת. כאלו שאני לובשת אותם והם נותנים לי כוח. מחמיאים. משמחים. עוטפים. טובים אלי. באמת. 

בגדים כאלו, כשאני אפתח את הארון בפעם הבאה, אני אומר: וואי איזה יופי. כמה בגדים יש לי (: 

ואם השארת בארון אבק, ואם השארת שם חמץ (כזה שעבר עליו הפסח…ר״ל) מהרי והוציאי. 

8 שקיות אשפה אקסטרה -אקסטרה לארג׳ – מילאתי. ומאז – יש לי יותר מה ללבוש. 

אבל לא על הארון באתי לדבר היום. (למרות… קיץ, לוקים, סטיילינג, נגיע לזה, אל תדאגו) 

אובחנתי עם קורהן. 

ככה. ביום אחד, לפני מס׳ חודשים, הלכתי לעשות קולונוסקופיה והרופא אמר : ״גברת, יש לך קרוהן.״
רק שאני הפסקתי לשמוע. 

״יש לי מה?״ שאלתי 

״קרוהן״, הוא הצביע על התוצאות. 

״אז כבר אין לי קוליטיס?״ שאלתי מבולבלת. 

״לא, גברת, אין לך קוליטיס, זה קרוהן.״ אמר שוב 

״אבל בפעם הקודמת שהייתי כאן אמרתם קוליטיס. לאיפה הוא הלך הקוליטיס..?״ שאלתי

״אין לך קוליטיס, לא יודע מי אמר קוליטיס, תלכי עם זה לרופא שלך…״ אמר שוב והגיש לי את תוצאות הבדיקה

״חכה רגע, אני רוצה להראות לך משהו, ״ אמרתי במהירות והלכתי למזכירה לבקש את תוצאות הבדיקה הקודמת שעשיתי שם. היא שלפה לי את זה מיד מהמדפסת. 

״מה זה?״ , שאלתי והצבעתי על תוצאות הבדיקה מ 2019 

״זה קרוהן, גם זה קרוהן, יש לך קרוהן גברת. ״ אמר הרופא בקול סמכותי וברור. 

״אז למה אמרו לי קוליטיס? כל השנים חשבתי שיש לי קוליטיס…״ 

הדמעות שעמדו לי בגרון עלו לעיניים, אז לקחתי מהר את כל הדפים הארורים ויצאתי משם. 

בדרך החוצה, בלי שליטה, בכיתי את כל הדמעות שיש בעולם. 

בכי רפואי, מכירות?! 

בכי כזה שמנקה לך את הנשמה. בכי עם קול. פשוט ייבבתי את חיי. 

בכיתי את כל הכאבים, ההתקפים, ההתפרצויות של הדלקת, את כל הניסיונות לחיות רגיל. בכיתי על עשרים שנה של חוסר ידע. עשרים שנה שסחבתי איתי לכל מקום כאבי בטן בלתי נסבלים שתמיד הגיעו משום מקום.
מאז כשהייתי בת 17, כשההורים שלי התגרשו והקרקע נשמטה תחת רגליי. 

כמה זה כואב? כמו צירים של לידה. ממש.  

או יותר מדויק, זה כמו ללדת בלי אפידורל (ואני יודעת טוב מאוד איך זה מרגיש…) רק שאת לא מקבלת שום מתנה אחרי כל סיוט כזה של התקף כאבים. 

המגדלור חיכה לי בחוץ. חיבק אותי ושמע הכל. 

״עכשיו כשאנחנו יודעים איך קוראים לזה, נדע לטפל בזה. ״ אמר בקול המרגיע שלו. 

עזבנו את המרפאה והלכנו לשתות קפה.

ואז המגדלור, כפרה עליו, בדרך הביתה, אמר שנקפוץ לקניון ודאג שאמצא בגדים שאני אוהבת. 

כי אם כבר קרוהן, אז להתלבש הכי יפה שיש.

הרופא במרפאה נתן לי מרשם לכדורים ״בינתיים״ והפנה אותי למומחה לגסטרו בבית החולים לקבל טיפול ביולוגי לקרוהן. 

קבעתי טור לטיפול…

ועד שהתור למומחה יגיע, בינתיים, אמרתי לעצמי, אתחיל ניקוי רעלים. 

וכך היה. יום אחרי חנוכה התחלתי במה שנקרא ״טרום ניקוי״, 

שזה אומר בלי סוכר, בלי קמח לבן, בלי מוצרי חלב ובלי תפוחי אדמה, וזאת ההזדמנות להזכיר שאני צמחונית.

בהתחלה זה הרגיש כמו:  בלי , בלי, בלי, בלי חיים. 

אבל גם ככה – זה לא חיים, אמרתי לעצמי, וקבלתי החלטה שאני הולכת על זה.

זה היה בדיוק נר אחרון של חנוכה, לרגל המאורע, חברים שלנו הזמינו אותנו לארוחה חגיגית עם תפריט שכלל בצק טעים מקמח לבן של פיצה משובחת, פסטות, סלטים דשנים, גבינות מענגות, יין וכמובן קינוחים מושחתים. ארוחה כלבבי. 

ככה בדיוק מקבלים את הקרוהן (: 

ולמחרת בבוקר –  זהו, מתחילים. 

חודש שלם בלי כל הדברים האלו, וואלה, האמת עבר סבבה. 

אכלתי סושי – אהוב ליבי, ביצים, פירות, ירקות, גיליתי שיש כל מיני קמחים אחרים. בקיצור, לא נורא בכלל. 

חודש טרום ניקוי עבר ואז התחיל הניקוי האמיתי. 

אתן מוכנות? 

3 ימים אוכלים רק אורז. 

מכינים כמובן עם שמן זית, ממליחים מעט במלח המילאיה. (כבר בטרום ניקוי הוצאתי את המלח המעובד מהתזונה…) 

אומר את זה שוב: בלי קפה. גם לא על שיבולת, חמודה. בלי משהו מתוק ליד הקפה, בלי איזה סלט ירקות שמרגיש בריא. בלי כלום, אחותי. 

רק את והאורז, נעים להכיר (:

למזלי, אני מאוד אוהבת אורז. 

אחרי החתונה גרנו אצל חמי וחמותי המדהימים.
חמותי פרסייה ובואו נאמר שאוכלים שם הרבה אורז, אבל לא אורז שמכינים בשתי דקות. אורז פרסי אמיתי, עם התפוחי אדמה החרוכים בתחתית, עם הצימוקים מלמעלה. אורז אחד אחד. טעים. מזין. משביע. כזה שאת אוכלת רק אורז עם אורז ולא צריכה עוד כלום.
למדתי שם להכין אורז ויוצא לי מאוד קרוב למקור, תודה לאל. 

כל ההקדמה המפוארת הזאת על האורז, ובכל זאת. לא פשוט לאכול בוקר, צהריים וערב – אורז.

מהר מאוד הבנתי שגם לא צריך לאכול בוקר, צהריים וערב. 

אלא רק לאכול כשרעבים, ובמקרה שלי – כשרעבים לאורז. כי זה מה שיש (:

כעבור שלושה ימים, התחלנו להוסיף עלים, תחתיות ארטישוק, דברים כאלו שאת לא חולמת שיכולים לשמח אותך בכלל. ופתאום עומדים לי במטבח, סירים על הכיריים. כל מיני תבשילים ש- מה לי ולהם? אנחנו מנסים להתיידד … 

ואני בכלל בן אדם של תנור. תנו לי להכין שבת שלימה בתנור. מכניסה והולכת … ועושה עוד אלף משימות בינתיים. 

סיר זה השקעה. סיר זה אהבה. 

וככה למדתי לעמוד על הסירים. למלא את הכיריים. ולבשל לאט ועם המון חמלה וסבלנות. (כתבתי בהתחלה אהבה וסבלנות. תיקנתי, לא הייתה שם עדיין אהבה. איך אפשר לאהוב גוף שיש לו קרוהן. הוא חולה. הגוף תקף את עצמו… ככה חשבתי, אז אמנם לא אהבה, עדיין, אבל התחילה שם חמלה. חמלה לאותה אישה שהיא במקרה אני.) 

צמודה לתפריט. צמודה להנחיות הנטורופתית שמלווה אותי. מנהלת יומן אכילה בקפידה. כל מה שנכנס לי לפה – מתועד. ומה נכנס לפה? רק מה שבתפריט, הדל, יש לאמר… 

צעד קדימה ועוד אחד. והימים חולפים והכאבים רק מתגברים. 

חשבתי שאני מאבדת את עצמי לדעת.

את גם לא אוכלת כלום, וגם סובלת מכאבים. מה זה הסיוט הזה? לא הצלחתי להבין. 

כל שלושה ימים, בניקוי, מוסיפים משהו לתפריט, אם הכל הולך כשורה. 

הגיע היום שצריך לאכול את הירקות המצליבים, בזמן שעמדתי במטבח וניסיתי להבין מה אני עושה עם כרוב וכרובית, ושאלתי את עצמי: איך הם יכולים לרפא קרוהן… ?

לא הבנתי, ובכל זאת הכנתי ואכלתי ותעדתי. כי התחייבתי לתהליך. 

״כולה 21 יום״ מה כבר יכול להיות. 

21 יום חלפו והייתי בדיוק בהיכרות עם הירקות הכתומים. 

״מה עכשיו״? שאלתי את הנטורופתית, 

״עכשיו נוסיף תמר. ״ אמרה בחיוך מבעד לטלפון. 

תמר. מי חלם שככה אתגעגע לאכול תמר…?! 

״אבל כבר עברו 21 ימים…״ אמרתי לה. 

״כן, אנחנו עדיין בתהליך… זה לוקח זמן… כל גוף מקבל אחרת… וכו וכו וכו… ״ היא אמרה בסבלנות שוב ושוב. 

״אפשר לפחות אגוז בתוך התמר? להרגיש שקורה איתי משהו… (: ״ שאלתי 

״עדיין לא. נגיע לזה. סבלנות. וגם אז… לא פשוט אוכלים אגוזים. קודם לכן, צריך לשטוף היטב. להשרות לילה במים. לייבש. לקלות בתנור. לשמור במקרר שלא יתחמצנו… ״ 

הרבה חמלה צריך לגייס בתהליך הזה…. 

הכאבים היו תכופים יותר, חזקים יותר. הייתי מושבתת ימים שלמים. מכינה לי משהו לאכול. או איזה סיר מנחם לכמה ימים. מפזרת את הילדים בגנים וחוזרת למיטה. כואבת. מתפללת. קמה, נרדמת ומכאבים מתפתלת. עושה שעון מעורר לצהריים. לאסוף את הילדים. לאט לאט מזדקפת – הכי קשה לעמוד זקוף כשיש התקף, הבטן נפוחה בשיא. אבל אני מכריחה את עצמי להזדקף.
זה לא כאב בטן חד פעמי שאפשר לומר לילדים – אמא לא מרגישה טוב. זה כרוני. ככה הרופאים אומרים. כרוני כי הקרוהן רוצה להיות חלק מהאישיות שלך. ולא הסכמתי. אמרתי לעצמי : הילדים שלי לא יגדלו עם אמא חולה. נקודה.

הייתי מזדקפת לאט ויוצאת לאסוף כל ילד מהגן. היו ימים שאחר הצהריים הכאבים היו נסבלים והצלחתי להעלים את זה מהעין והלב של הילדים….

פשוט הייתי מכריחה את עצמי לתפקד כרגיל כדי להעניק לילדים ילדות רגילה, שמחה, מתפקדת, ככל שניתן. 

ובימים שזה היה כואב מנשוא, הייתי מבקשת עזרה. אומרת לילדים שאני לא מרגישה טוב. פוגשת בעיניים שלהם את האנושיות שבי וננעלת בחדר השינה עד יעבור זעם. 

יום אחד הבנתי שאין ברירה. צריך להתאמץ יותר. 

עבר יותר מידי זמן מאז שהתחלתי את התהליך ועדיין לא היה שינוי לטובה. 

לשנות תזונה – זה אחלה. 

אבל לשנות את התודעה שלי – זאת העבודה האמיתית. 

ואז באמת התחלתי בניקוי. בעצם, אני כבר לא קוראת לזה ניקוי אלא ריפוי. 

במקום לקרוא על המחלה, התחלתי לקרוא על ריפוי. ללמוד את הנושא הזה לעומק… 

ונגלה לי עולם מופלא. 

לאט לאט הבנתי שהגוף לא תוקף את עצמו, הוא רק מבקש עזרה. 

להיפך, הגוף תמיד מרפא את עצמו. אנחנו תמיד בתהליך של שיקום הגוף – באופן פלאי, ניסי. כמובן זה אפשרי וקורה בתנאי שאנחנו לא מפריעות לתהליך. 

ויש לנו חלק גדול בריפוי הזה . הוא ממש תלוי בנו ובנכונות שלנו לאפשר לזה לקרות. 

שינה טובה, נשימה. מדיטציה, תנועה, מחשבה, תזונה, שמחה,שמש, טבע, אדמה. 

והכי חשוב – להסכים להיות בתהליך הזה. 

כל אלו מאפשרים לגוף לעשות את מה שהוא נועד לעשות – לאפשר לנו לחיות בבריאות קורנת. 

לרפואה המערבית יש המון כלים וידע שעוזרים ויכולים להציל חיים. 

אבל התרגלנו לחשוב שהרפואה בידיים של הרופאים. צריך לחכות שמישהו אי שם יסכים לקבל אותי, לרפא אותי. 

העברנו מאיתנו את כל הסמכות של הבריאות שלנו. 

איך אמר הרופא? זה כרוני, אי אפשר לרפא את זה. אבל יש תרופה שיכולה לעזור לטפל בכאבים. 

וזה פחות מתאים לי. ֿֿ

נראה לי שהגעתי למצב בחיים שהחלטתי לקחת את האחריות על חיי. בעצמי. 

היום אני כבר יודעת שניקוי וריפוי הם לא יעד שצריך להגיע אליו. זה דרך חיים. 

זה לא שהאורז מרפא קרוהן, גם לא עדשים מונבטות וגם לא חצאי ימים של צומות…. 

זה פשוט שעכשיו בעקבות השינוי התזונתי, בעקבות שינוי התודעה שבאה בעקבות השינוי התזונתי – יש לגוף שלי תנאים אחרים. ובזכות התנאים האלו, הגוף יכול לרפא את עצמו. לחדש את התאים. לחזק את מערכת החיסון. להוריד את מדדי הדלקת. להפחית את ההתקפים. 

אני מרגישה שזה הרבה מעבר לניקוי רעלים בגלל הקרוהן, זאת הרגשה שאני יוצרת את החיים שלי מחדש. 

פתאום היחס לגוף משתנה. את מתחילה לחשוב אחרת. לנשום אחרת ולהאמין בע״ה שאפשר להרגיש אחרת. 

אני מאחלת לכן קוראות אהובות ויקרות, 

שהמסר לא יישאר רק בבלוג והוא יחלחל לחיים שלכן.

יש כל כך הרבה דרכים בריאות וטובות שאנחנו יכולות לעזור לעצמנו להירפא. הידע קיים והוא עצום כל כך. 

כל שתבקשי לו יהי. בריאות קורנת לכולנו. 

ניפגש כאן בקרוב, עם לוקים לקיץ שעושים שמח בלב. 

כשאוהבים את הגוף באמת, מקבלים אותו, ונותנים לו את הכלים להירפא – הוא יעשה את זה עבורנו. הוא מחזיר אהבה וכך נוצר קשר חדש, מלא אהבה לגוף שלך – קודש הקודשים. 

המלצות מכל הלב 

לואיז איי – האישה והאגדה. לשמוע אותה ביוטיוב. לקרוא את הספרים שלה. לא לוותר על – ״אתה יכול לרפא את חייך״. מתנה לאנושות. 

חן רפסון הראל – האישה שמייצרת מציאות ומאפשרת לכולנו לעשות את זה בכל כך הרבה דרכים. שופעת ידע ואהבת החיים. אני באופן אישי מקשיבה לאפרמציות שלה ומודטת איתה כמעט כל יום. 

ג׳ו דיספנזה – מי שעדיין לא מכירה את האיש. מהר לעשות גוגל ולהודות לי אחר כך (: אהה, ולקנות את הספר ״לשבור את ההרגל להיות עצמך. ״ אבל לא מספיק רק לקנות את הספר, אהה? ! (: 

וזה אפילו לא קצה הקרחון… אנחנו יכולות לעשות כל כך הרבה דברים כדי לאהוב, לייקר, לשמור ולעזור לגוף שלנו – קודש הקודשים שלנו, לרפא את עצמו.

ואולי זה בכלל לא סוף הפוסט. 

אולי זו הפעם הראשונה בחיי שאני לא ממהרת להסיק מסקנות. להגיע לסוף המסלול.

ומסכימה להישאר בתוך התהליך, בלי שום לחץ חיצוני. 

פשוט להיות. כי ריפוי הוא לא תוכנית ל 21 יום. ריפוי אמיתי הוא דרך חיים, הוא החיים.

וכן, אני לא רוצה רק להרגיש יותר טוב, אני רוצה לחיות, באמת.  

אשמח לקרוא אתכן בתגובות,

התגעגעתי,

אפרת, דוכסית