המדריכים האחרונים שכתבתי בבלוג עסקו בלבוש, סידור ארונות, יצירת מלתחה מינימליסטית, יצירת לוקים, שילובים חדשים ועוד המון רעיונות מעולמות התוכן של סטיילינג ואופנה.

אני מאמינה שיש המון כוח למראה שלנו, כדי להשפיע על בחירות נוספות בחיים, כדי לעורר בנו משהו בפנים וגם כמובן בשביל לעורר אצלנו הרגשה טובה.

אז כתבתי עבורכן ושיתפתי בידע שלי ובכלים שאני משתמשת בהם כדי שכל אחת מכן תרגיש ש – כן, יש לה מה ללבוש בכל בוקר מחדש.

מוזמנת לרענן את הלוקים ואת הסדר בארון, זה עושה סדר בראש ובלב:

1. המדריך ללוקים והשראה בסטייל
2. השיטה שלי לסידור ארון בגדים מדוגם ומנימליסטי
3. מה ללבוש בהריון? תשעה חודשים של סטייל

ואחרי שתיישמו את התוכן הזה, תרגישו שינוי. פתאום כיף להתלבש. אפשרי. לכל אישה ובכל מידה. וזאת בדיוק הייתה המטרה שלי ביצירת התכנים האלו.

להנגיש לכן את עולם יצירת הלוקים וההשראה עם כלים שכל אחת יכולה ליישם ובעצם להיות הסטייליסטית של עצמה.

אני מאמינה בשיתוף, לתת לעולם באהבה.

כשאני מקבלת מכן את ההודעות והתגובות כמה המדריכים האלו עזרו לכן, כמה כיף לכן לקום בבוקר ולהתלבש, ואיך זה פתאום מרגיש קל ואפשרי, זה משמח אותי מאוד, זה ממש גורם לי להתרוממות רוח וזאת חוויה נהדרת.

איזה כיף לתת. לחלוק. זה עושה כל כך טוב.

ממליצה בחום לנסות גם לחלוק מהידע שלכן והמתנות שקבלתן – לעולם. זה עושה נפלא. בהבטחה.

הגיע הזמן לעלות קומה (:

ככה הרגשתי בפנים. קריאה של הנשמה שלי להתחבר פנימה. להתמסר אלי.

והקריאה הזאת מלווה אותי בזמן האחרון.

איך ליצור את המציאות שאת רוצה? כלים פרקטיים לשינוי והתפתחות.

שנצלול פנימה?

בואו איתי למסע.

כשמגיעה השעה 20:00 בערב 

נגמר לי האוויר, ממש ככה 

אם אני רוצה ליצור תוכניות לערב אני חייבת לישון צהריים. אחרת, תנו לי להיכנס לישון עם הילדים. באמת. זה גדול עלי. 

לא מכירה אותי. 

זה לא כיף שהילדים מבקשים גן שעשועים אחהצ ואני מאלתרת כל פעם סיבה אחרת למה לא. 

פעם בשבוע אני ממש מתאמצת ומתעלה על עצמי ואנחנו הולכים בקטנה. אני אשכרה ישנה שנ״צ בשביל זה. מתארגנת נפשית ומנטלית. 

איפה הימים שהייתי אופה איתם ומכינים יחד ארוחות משותפות והילדים היו מזמינים מלא חברים הביתה..?! 

במצב הנוכחי שלי, העמידה על הרגליים היא פשוט בלתי נסבלת. 

בסוף היום זה מרגיש כאילו מישהו עומד עם גפרור ומצית לי את כפות הרגליים. 

אז אני משתדלת, פחות לעמוד. וגם כשעומדת אז עם נעליים נוחות ככל שניתן. 

משתדלת לעשות עצירות. לנוח. לבקש עזרה. וכמובן שהורדתי הילוך בכל הקשור לעבודה. 

בהתחלה, התנגדתי לזה ממש, לא הייתי מסוגלת לקבל את ״הגזירה״ הזאת. 

אז הגוף שלי הביא לי עוד ועוד אתגרים. עברתי הכל בהריון הזה. בחיי, ממש ניסים ונפלאות. בחילות, הקאות, סחרחורות, התפרצות דלקת במעיים, נקע בקרסול, כאבי אגן ורגליים מטורפים עם כל מאמץ שגרתי. 

היו לי כמה חודשים שנראיתי לעצמי כמו צל. 

ממש ככה. הייתי הצל של עצמי. 

אבודה. כאובה. לא מצליחה לקום להלביש את הילדים. מי מדבר על גן שעשועים? צרות של עשירים. 

ואני חושבת שזאת הייתה מציאות חיי בעיקר כי לא הסכמתי לקבל את מה שנהיה מהגוף שלי. 

רגע לקבל את האין אונים הזה. להפסיק להתנגד. וגם, להפסיק לשנוא את מה שנהיה ממני. 

לא לאהוב. לא לחבק. אבל רק לקבל. 

איזה קשה זה לקבל מצב שלא רוצים אותו. 

יש לנו בחיים שני מצבים: 

לשנות מצב לא רצוי או לקבל אותו. 

ואם אי אפשר לשנות אותו, פשוט לקבל. 

קבלה. 

כמה את יקרה וחשובה. 

כמה נמנעתי. 

כמה פחדתי לקבל. 

לא הבנתי את הדבר הכי בסיסי : כשאקבל את המצב, זאת תהיה הדרך לריפוי. 

כי כשאת יודעת מה הבעיה את יכולה לפעול ליצור מציאות אחרת. 

אבל הבועה הזאת, של חוסר הקבלה, איומה כל כך, כי היא משאירה אותך ב ״לופ״ שאת בדיוק לא רוצה. 

אני זוכרת את הרגע הזה שנפל לי האסימון. 

ישבתי על הספה בבית בעוד בוקר שלא עשיתי בו כלום. הכרחתי את עצמי להתקלח. לשמוע משהו. להתעודד. 

ישבתי רגע, כנראה הנפש שלי הגיעה לקצה, הקצה של הסבל (הכאבים בגוף הם רק סימפטומים לכל מה שהתרחש בפנים) 

ואמרתי לעצמי ״מאין יבוא עזרי?״ 

ככה. פתאום. אני מהרהרת במשפט הזה ופתאום הבנתי שעזרי יבוא מה- אין. 

ברגע שאסכים לקבל את האין הגדול שהייתי בו. 

••• 

זה היה תהליך. לא פשוט. 

אבל בסופו של דבר, הבנתי, שזאת קריאה, קריאה פנימית של הנשמה שלי להשתנות. 

אני רוצה להשתנות מבפנים, אני רוצה להסכים לקבל גם את האין שלי. 

איך אני אוהבת אותי כשאני בשיא שלי. בטוב שלי. עובדת, מתפקדת, מתקתקת, טופחת לעצמי על השכם, מבסוטית עלי. אבל כשאני בשפל ? כשאני באין. 

אז אין אותי? אז אני רק שונאת וכועסת עלי… 

כאילו שאמרתי לעצמי שאסור לי לא להיות בטוב שלי. 

ופתאום לקבל, לקבל אותי גם כשאני לא. 

לא בטוב. לא ב-וייב. לא בעניין. לא בשיא שלי. 

ולפעמים זה אפילו מצבים קטנים בחיים, לא צריך להגיע לשיא של השפל… 

לקבל מצב לא רצוי. לעבור דרכו. להסכים רגע בענווה גדולה לקבל את השיעור שהמציאות מזמנת לי… 

או- אז, אפשר לעבור באמת דרך, משמעותית, להסכים להיות ברגע הזה, לקבל אותו בלי לשפוט ובלי להאשים. 

רק להיות. להיות איתי רגע. לקבל אותי. 

וככה התחלתי מסע חדש אלי. 

מסע שיש בו נוכחות אל הרגע הזה. 

מה אני מרגישה עכשיו? 

מה אני חווה ממש עכשיו? 

היו לי אתגרים בעבר, יהיו לי עוד בעתיד. אבל ברגע הזה עכשיו כשאני נושמת ומקלידה את המילים האלו …? 

איזה בעיה יש לי? איזה בעיות הרות גורל יש לי ברגע הזה? 

הזמן – שהם העבר והעתיד – לוקח אותי מה-כאן וה-עכשיו.

מהנוכחות של הרגע הזה.

לפני 15 שנים אולי… בהמלצת חברה, רכשתי את הספר: "כוחו של הרגע הזה", קראתי אותו בשקיקה. הרגשתי את האמת שיש בו (אחרי שמסירים את כל חוכמת הגויים שיש בו, ובמקום לקרוא "בודהה", ר"ל, אני קוראת "הארה" או כל מונח רוחני אחר. כן, זה לא מתאים לכל אחת. אבל בקריאה סלקטיבית מקבלים ממנו כל כך הרבה כוח לחיים. איך אמרה פעם הרבנית ימימה מזרחי על הספר המדהים הזה? הלוואי שיהודי טהור היה כותב את הספר הזה… בתרגום חופשי שלי… ) בקיצור, הוצאתי אותו שוב מהספרייה שלי וחזרתי אליו אישה אחרת. ממקום אחר. כזה שבאמת יכול להכיל, רוצה לשנות. רוצה להבין ולחיות את המהות.

אני ממליצה בחום, לכל מי ש-טובה בקריאה סלקטיבית (זה המונח הנכון לתאר קריאה ביקורתית?!) לאמץ את האמיתות שיש בספר הזה.

זה באמת שער לגן עדן בעולם הזה.

ובמשפט אחד מסכם שלי מהספר:

רוב בני האדם, חיים את רוב חייהם בעבר או בעתיד. התודעה מנהלת להם את החיים. הם שקועים בפחד / כעס / ציפייה וכו'

ורק לעיתים רחוקות הם מבקרים בהווה. ברגע הזה. ואז הם חווים לרגעים בודדים שלווה, אמת, פשטות, שמחה שממלאת את הלב.

אבל לא בשביל זה באנו לעולם. לא בשביל לפחד ולכעוס או לצפות לישועה שיום אחד תבוא…

אני מאחלת לעצמי ולכל אוהביי, לבלות ולחיות כמה שיותר ברגע הזה, ורק לרגעים, שצריך ממש לדבר על מה שהיה, ולהיערך לעתיד, לחיות את הזמן.

ובכל יותר החיים – לחיות ממש ברגע הזה.

להרגיש את הנשימה, להיות בפוקוס מלא, להיות בחיבור אלי. בלי התנגדות (שמביאים העבר / העתיד)

בלי פחדים ובלי חרדות.

רק הוויה שלמה. אסופה. נוכחת. מלאה בהודיה. באהבה. בנתינה (קודם ותמיד קודם לעצמי. אהבת עצמי היא תכונה של יחידי סגולה. כל היתר רק רוצים להראות שהם עושים למען העולם בעוד הם סובלים בתוך עצמם ולא חושבים שהם ראויים. אבל כשאת יודעת שאת ראויה. את אוהבת אותך. את דואגת לך. את מכבדת אותך. את נוכחת באמת ברגע הזה. ותאמינו לי, זה מדבק. כולנו שדה אנרגיה. כשתתני לך מכל הלב, תהיי שלמה איתך ואז הנתינה שלך לעולם – תבוא ממקום שלם. ולא תרגישי שאת ממלאת חוסרים שלך אצל הזולת. בקיצור. עוד מפתח להארה זה אהבה עצמית. תזכרו את זה. זהו, צריך כבר לסגור את הסוגריים האלו : )   )

הימים חלפו, השמש המשיכה לזרוח, רק שפתאום אני שמתי לב שהיא זורחת.

פתאום שמתי לב לכל הדברים "השגרתיים" שקורים בחיי.

דברים שאת לא יכולה לשים אליהם לב כשאת בדיכאון / בחרדה.

רק כשאת בנוכחות מלאה וקבלת הרגע הזה.

וכן, זה קשה מאוד. זה תהליך לשינוי התודעה עמוק כל כך.

אבל זה שווה את זה כל כך.

רק שתחוו יותר רגעים של הוויה ונוכחות מאשר רגעים של לחץ ופחד, פתאום תבינו איזה נירוונה נפלאה יש ברגע הזה.

וזה לא תלוי בחופשה / ברגע כזה של אושר.

זה ממש יכול להיות רוב היום. כן, אפשר להיות רוב היום בתודעה של אושר, בריאות קורנת, שמחת הלב והרפיה.

ואני עובדת בזה במלא המרץ.

איך עובדים בזה? איך מכניסים לחיים יותר שלווה?

איך מרגישים אושר לא רק ברגעים בודדים של חופשה?

שאלות נפלאות, מגיע להם תשובות נפלאות והרגשתי שאני רוצה כלים. כלים שאוכל לאמץ בחיי ולשתף בהם את העולם.

מגיע לנו לחיות במלוא הדרנו.

ובכן, בשיא החורף, השתתפתי בריטריט שהיה נחמד. באמת. לא משהו שמשנה את החיים שלך. רק נותן לך אולי הצצה.

הצצה לגן עדן זה נחמד, וכנראה שהלכתי לשם וזימנתי לי את זה כי שם התודעה שלי הייתה מונחת.

ואיזה דרך מטלטלת עברתי מאז הריטריט ההוא בחודש שבט ועד הריטריט האחרון, השונה כל כך, שעברתי לפני כשבועיים.

עולם ומלואו.

אז חשוב לי לומר, כיום יש הרבה ריטריטים והזדמנויות לקבל הצצה לשער לגן עדן.

לא כולם בשבילך. כל אחד שונה ומכל אחד תצאי אחרת.

תזמני לך בדיוק את מה שאת רוצה. את מה שמגיע לך.

אני הרגשתי עכשיו,אחרי כל התקופה האחרונה שעברתי, שאני רוצה ממש לשנות משהו בתוכי.

הבנתי שאם אני יצרתי את הבעיות בחיי, אני לא יכולה לנסות לשנות אותם, אם אשאר אותה אישה. באותו התדר ואותה הנוכחות.

כי אם הייתי יכולה לטפל בבעיות של חיי, לא היו לי בעיות. נכון?!

אם כן, הבנתי, שאותה האישיות שלי שיצרה את הבעיות, רוצה להשתנות. רוצה לקבל כלים כדי להשתנות.

וככה, תודה לאל, זימנתי לי (חשבתי על זה, דמיינתי את זה, כתבתי על זה בדפי בוקר, בדקתי מתי זה קורה והכנסתי ליומן שלי את התאריך הקרוב. והודיתי על זה גם עוד לפני שזה קרה. ) ואז זה קרה. ככה מייצרים מציאות!

השתתפתי בריטריט הכי טוב שהייתי בו בחיי של חן רפסון הראל.

אם השם הזה לא אומר לך כלום – ברוכה הבאה אהובה אל עולם חדש. ממש ככה .

אני עוקבת אחרי האישה הזאת כבר מעל שנה. מאזינה למדיטציות שלה ולפודקאסטים השונים. מנויה לניוליטר השבועי. אני שם. ממש.

ואמרתי לעצמי אם כבר ריטריט, רגע לפני הלידה, אני רוצה להעניק לעצמי את המתנה הזאת ולהשתתף בריטריט שלה.

ואווו. לא הבנתי איזה מתנה מדהימה אני הולכת לתת לעצמי.

כל יום מאז הריטריט אני נפעמת מחדש מהעוצמות שיש לי. בי. בנשמתי ובתודעתי.

וכמובן, אחרי הריטריט מתחילה העבודה עצמה על התודעה שלי. על החיים שלי

ואיזה כיף שאני יודעת שזה אפשרי. שהכל אפשרי.

כן, הריטריט של חן מעיף לך את תקרת הזכוכית מעל הראש ופותח לך את השער אל הלב שלך.

אז לפני כשבועיים קבלתי את ההזדמנות של חיי:

מחלקה ראשונה, שורה ראשונה, בחללית שאין בה מגבלה של זמן, מקום וסביבה.

ואני כל כך נרגשת לחלוק איתכן את שלושה דברים חשובים שלקחתי מהריטריט הזה.

כמובן, שהקריאה בבלוג שלי היא לא במקום ריטריט עבורכן, כן?!

אם יש בכן קריאה לשינוי, להתפתחות, לגדילה – אל תעצרו את עצמכן.

הבלוג הזה הוא לא תחליף לשום דבר בחיים עצמם.

הוא רק הזדמנות להשראה, להכוונה ואולי לטעת בכן רעיונות טובים ומחשבות טובות, לטובת חיים טובים יותר. שלמים יותר. שמחים יותר ואוהבים יותר.

זאת כל המטרה שלי ביצירת תוכן!

ובכן, בואו נתמקד במתנות שתוכלי להעניק עצמך היום ובכל יום:

3 דברים שלמדתי בריטריט ושינו את חיי

כדי לשנות את האישיות שלי, את המחשבות שלנו ואת המציאות שלנו וליצור לעצמנו את מה שאנחנו רוצים בחיים. כולל להגשים חלומות שהיו נראים לנו עד כה בלתי אפשריים...

זה מה שכדאי לנו לעשות. כל יום מחדש:

1. מסרים מבחוץ: להקפיד על שגרה חדשה לבוקר ולערב.

ההמלצה היא כמובן שעה ראשונה של היום ושעה אחרונה ללא מסכים כלל.

או לכל הפחות – ללא חדשות, ללא רשתות. ללא התערבויות חיצוניות לתודעה שלי.

מה כן? הנה כמה דברים שמאוד כדאי לעשות בזמן המופלא הזה שפותח / סוגר את היום:

• לקרוא ספר
• לעשות מדיטציה
• להאזין למוזיקה נעימה / אפרמציות חיוביות
• להדליק נר וליצור אווירה רגועה
• לעשות לגוף הרפייה, פשוט לשכב על מזרן יוגה לטובת מתיחות, נשימות ושחרור והרפייה של הגוף.
• כתיבה אינטואיטיבית
• הכרת הטוב, למנות דברים טובים שיש בחיי
• דיבור אל העצמי שלי (איך ישנתי בלילה? מה עבר עלי? איך היה לי היום? לעבור רגע על היום שהיה. לכתוב מה שצריך. לאפשר לתודעה להוציא הכל ולהרפות)

• מסרים מבפנים:  לעשות כל יום, לפחות רבע שעה, מדיטציה ליצירת מציאות.

איך עושים מדיטציה ליצירת מציאות?

באים לריטריט, ברצינות (:

חווייתי שם את המדיטציות הכי טובות שהיו לי בחיי.

הצלחתי וזכיתי לראשונה בחיי להרגיש ממש בגוף, בכל תא ותא בגוף, את הנוכחות המלאה של הגשמת החלומות שדמיינתי שם. כאילו שזה כבר קרה.

כלומר, חוויתי התרגשות עם דמעות והכל, ממש התרגשתי מכך שהגשמתי חלומות שרציתי. הגוף לא יודע להבדיל בין דמיון למציאות.

וזה מטורף.

כי כל הזמן הגוף שלנו חווה את הפחדים והסטרס ממה שהיה או ממה שיהיה

ואיזה כיף לקחת אותו ולתרגל איתו את מה שאני רוצה. באמת.

ולא את מה שהכתיבו לי בעולם שאני צריכה להרגיש עכשיו.

מ ט ו ר ף ! אין לי מילים לתאר את החוויה המטאורית הזאת.

ובכל זאת, החלטתי שאני רוצה להעניק לכן את הכלי הזה ומפה תיקחו אותו לאן שתרצו:

ככה מייצרים מציאות במדיטציה או במילים אחרות: ככה מגשימים חלומות:

1. מרפים את הגוף, ממש עוברים לאורך האיברים ומרפים. לומר לגוף: נתתי לך אוכל, שתייה, מנוחה, עכשיו אני רוצה ליצור דרכך את הרפואה, הצמיחה, היצירה.
2. מתחברים לנשימה דרך האף.
3. לראות את התוצאה הסופית על מסך קולנוע ענק במיוחד. לדמיין את הכל על המסך. לראות מה קורה שם. לראות אותי בגוף ראשון / מהצד. לראות את המציאות בתוצאה הסופית שם מוקרנת.

ואם יש לי התלבטות / שאלה, רק לשאול את השאלה : "למה יש לי את הבעיה הזאת?" להניח אותה במדיטציה. לא לחכות לתשובה. היא תגיע מהמוח היודע. המוח של הלב. לא המוח החושב. וכאשר מקשיבים, מיד תופיע ההרגשה, האינטואיציה. פשוט לשאול: "מה האהבה הייתה עושה עם המצב הזה"? / "מה אישה שיש לה הכל בחיים הייתה עושה עם הבעיה הזאת"? "/ מה האלוהים שבי היה עושה"? / "איך גדולה נראית עכשיו"?

• להרגיש את המציאות המוקרנת על המסך ממש בגוף, בלב, לחיות אותה בהוויה. הרגשות מושכים את המציאות הרצויה באמצעות השדה הקוונטי.

כשהגוף מספר את החוויה בדמיון, זה הופך להוויה.

• להודות על המציאות החדשה, זה כבר קרה.

3. ונקודה אחרונה וחביבה:

כוח העל שלי הוא התודעה שלי, לשמור עליה כפנינה בתוך קונכייה.

פוקוס, נוכחות וחיבור – משיכת הרצוי לאורך כל היום. בשיח, בהרגשה, בכוונה. במחשבה.

לדבר ולהתנהג כמו האישיות שכבר יש לה את מה שאני רוצה.

הבריאות הקורנת, העושר, חדוות היצירה, הלייף סטייל שאני רוצה.

ממש להרגיש את המציאות הזאת.

הכי חשוב : לא לשתף אנשים בעבודה שאני עושה כדי לא לקבל ביקורת וספקות.

כשאנחנו עושים את העבודה הזאת – הזדמנויות חדשות וצירופי מקרים פשוט יגיעו אלינו. נוכל למשוך את השפע שאנחנו רוצים.

כשאדם אחד, יחיד ומיוחד

פוסע צעד קטן, אל עבר מה שכבר מזמן

הפך לא אפשרי, למן סיפור מקרי

פוסע צעד קטן עושה את הבלתי יאומן

למרות כל הקולות, הוא לא ישקוט

עד שיסלול דרכו, עד שיפלו כל החומות

בתעוזה גדולה, באומץ לב

ושתי עיניים בורקות

–

וזה מתחיל בצעד, זה מתחיל בחלום

זה מתחיל באיזור בבטן, שתמיד ממשיך לנשום

זה מתחיל ממני, וממשיך אליך גם

זה מתחיל בדיוק בפחד, שניצחתי לא מזמן

זה מתחיל מדימיון, וממשיך למציאות

זה האומץ להפוך את הקשיים, להזדמנות

זה מתחיל בצעד, וממשיך למסע

זה מתחיל מאדם אחד, ועובר לאנושות כולה

(עדי אברהמי / "וזה מתחיל בצעד")

את הפוסט הזה צריך לקרוא שוב ושוב. לסכם. לצלם מסך. לשלוח לחברות. להפיץ את זה הלאה. ממש ככה.

ובעיקר, לחיות את זה. לחיות את החיים במלואם.

עכשיו, אחרי ששיתפתי אתכן בכוח העל הזה הטמון בכל אחת ואחת מאיתנו,

אני מאחלת לעצמי לידה קלה ומהירה. בריאה, שמחה ומלאה בהודיה ונוכחות מלאה ברגע הנפלא והניסי הזה של יצירת חיים.

אני מתרגשת בשבילי לקראת הרחבת המשפחה וכניסת בייבי מספר 4 לחיים שלנו.

אני מתרגשת עבור הבייבי שלנו שהוא מגיע לעולם לאמא שעוברת תהליכים כאלו. שמגשימה חלומות, שיוצרת מציאות.

הכל אפשרי. הכל פתוח והכל זמין עבורנו.

תודה שאתן כאן איתי במסע החיים.

נשתמע בקרוב בע"ה בבשורות טובות.

ובינתיים, מחכה לשמוע אתכן כאן בתגובות מטה. תכתבו לי. אני קוראת הכל.

חיבוק גדול ואהבה גדולה

ממני

אפרת, דוכסית