מתלבשת מחדש על החיים: סטיילינג כדרך ריפוי

התקופה האחרונה לקחה אותי למסע של התחדשות.

בלי רעש, בלי מהפכות גדולות.

במקום מהפך – מהלך.

ההתחדשות שלי לא הגיעה עם תופים ומחולות.

לא "המצאתי את עצמי מחדש".

לא החלפתי סגנון, לא זרקתי את כל הארון.

פשוט הקשבתי.

בחרתי לצעוד.

להסכים לפגוש את עצמי מחדש – צעד אחד בכל פעם.

רצון פנימי להרגיש אמיתית, גם כשאני מתלבשת.

לא להתחפש למישהי אחרת, לא ללבוש את מי ש"אמורה" להיות, אלא להתלבש כמו מי שאני.

להפסיק לרצות. להתחיל להתחבר.

לפתוח את הארון ולבחור פריט שנעים לי.
להסתכל על המראה – ולהרגיש שאני אוהבת את מה שאני רואה.
שאני רואה אותי.

זה קורה רגע אחרי שאני מסיטה את המבט מהאוטומט שרואה רק את מה שלא מושלם –
ומביטה בי בעיניים רכות.
לפעמים אפילו שולחת לעצמי חיוך.
או אומרת מילה טובה.
קטנה. פשוטה. אבל כל כך גדולה.

זה שינוי תודעתי.
והשינוי הזה מתחיל בפנים –
ומקרין החוצה.
(כדאי ממש לנסות את זה לבד בבית 😉)

לפני שנתחיל, ממליצה לך לקרוא את הפוסט הקודם בבלוג – "הפחד לחיות באמת".


פוסט שנכתב ממקום עמוק, אחרי שהבנתי כמה קל להעביר חיים שלמים בלי לחיות באמת.

המשפט שתפס אותי לא מוכנה היה:

"רוב האנשים מפסיקים לחיות בגיל 20 – ונקברים בגיל 80."

אמאל׳ה.
כאפה מצלצלת.

לא רציתי לחיות על אוטומט.
אז התחלתי לזהות את האוטומטים שלי.
ורק כשמזהים – אפשר לבחור אחרת.

והיום – אני רוצה לקחת את השינוי הזה גם לעולם הלבוש.
לנראות החיצונית שלנו.
לבבואה שמשתקפת אלינו מהמראה.

כשאנחנו מתלבשות מתוך הקשבה –
יש הלימה בין הפנים לחוץ.
וזה… כל הקסם.

אז… נתחיל?

אני עומדת מול הארון.

ולא יודעת מאיפה להתחיל.

אני רואה בגדים – חולצות, שמלות, מכנסיים. חלקם יפים, חלקם נקנו בול לטעם של מישהי אחרת.

אבל בפנים – חוסר שקט.

משהו כבר לא יושב. לא מתאים. לא נעים.

אני כבר לא מי שלבשה אותם פעם.

היה רגע שבו הבנתי:

הבגדים שלי הם לא רק כיסוי.
הם שפה.

והשאלה היא – של מי?

של הסביבה? של הטרנדים?
של הילדה שרק רצתה שיאהבו אותה?
או שאולי… זו יכולה להיות השפה שלי?

שפה רכה.
עדינה.
מלאה בנוכחות.
מדויקת רגשית.

מה אם בגד הוא גשר?

בין מה שקורה בתוכי,

לבין היכולת שלי לחיות את זה החוצה.

להתלבש מתוך הלב.

לא כדי להרשים, אלא כדי להרגיש.

להתלבש כדי להרגיש.
זה אולי נשמע פשוט,
אבל זה מהפכני.

כי להרגיש –
זה לחיות.
והרגש שלי –
הוא מה שמשנה את כל החוויה שלי בעולם הזה.

כשהתחלתי להתלבש מתוך אמת פנימית,
גיליתי משהו מדהים:

כשהלב עייף –
אני לובשת שריון.
טוטאל לוק של "אל תראו אותי".
בגדים שמעלימים, מסתירים, מגוננים.

אבל מה אם דווקא ברגע הזה –
אעשה תנועה חיצונית שתרפא את הפנים?
מה אם אבחר בבגד שמזכיר לי איך הרגשתי כשאהבתי את עצמי בו?

יכול להיות שהרגש הזה יתעורר שוב?
וירכך את הלב?
ויעיר אותי
מהתרדמת הזאת של החיים?

הבגדים שלי יכולים להיות מראה.
אבל הם גם יכולים להיות מרפא.

הם יכולים להחזיר אותי לעצמי –
אם רק אסכים להקשיב.

אז איך מתלבשים מחדש על החיים?

מתחילים מהפנים.
בהקשבה.
שואלות את עצמנו בכל בוקר:
מה אני מרגישה היום?

נפרדות מבגדים שכבר לא משרתים אותי –
גם אם הם "יפים", גם אם הם יקרים,
גם אם הם קיבלנו עליהם מחמאה.
אם הם לא מדויקים לי – הם לא שייכים לעכשיו.

בוחרות כל בגד
כפעולה של חיבור –
ולא של ריצוי.

מאפשרות לעצמנו להתחדש –
גם אם זה מתחיל רק בפריט אחד.
חולצה אחת, צעיף אחד,
שמרגישים "כמוני באמת".

כי מגיע לי ללבוש חיים.
מגיע לי לבחור בי –
גם בבוקר של חול,
גם אחרי לילה בלי שינה,
גם כשאין סיבה מיוחדת.

לא כדי שיראו אותי.
כדי שאני
אֶרְאֶה את עצמי.

ֿ

הצצה מאחורי הקלעים

היום אני רוצה לשתף אותך בצד השני.
מאחורי הקלעים של הסדנאות שאני מעבירה לנשים אחרי לידה.

מועדון היולדות האהוב הזמין אותי – בפעם השלישית! – להנחות סדנת העצמה וסטיילינג.
וזה תמיד מרגש אותי מחדש.

בפעם הראשונה, הוזמנתי כשכבר הייתי בסוף חודש תשיעי, ממש רגע לפני הלידה של ארי.
והסכמתי. ברור שהסכמתי.
אני תמיד אומרת "כן" כשמזמינים אותי לדבר עם נשים אחרי לידה –
גם אם זה יוצא לי בדיוק על התאריך המשוער שלי.

מה שנקרא: בדרך לחדר לידה –
עוצרת לרגע לדבר על בגדים, ריפוי, ואהבה עצמית ♥︎ >> את מוזמנת להציץ לסדנה שהייתה.

בפעם השנייה, כבר הייתי אחרי הלידה.
ארי היה אז תינוק קטן – שלושה או ארבעה חודשים.
הבאתי איתי מטפלת שתהיה צמודה אליו בזמן הסדנה,
כדי שאני אוכל להיות שם, פנויה באמת, בשביל הנשים המהממות שהגיעו.

והפעם השלישית?


הייתה ממש עכשיו.
ארי כבר גדול – כמעט בן עשרה חודשים.
והוא כבר לא בדיוק יושב בעגלה בזמן שאמא מנחה סדנה…

אז הוא נשאר בבית עם חברה אהובה שטיפלה בו במסירות ואהבה.

וכל פעם מחדש – אני מבינה כמה הלב שלי פתוח לנשים שנמצאות בתקופה הזאת.
אחרי לידה. רכות. מותשות. משתנות.

הסדנאות האלה, שנראות אולי מבחוץ "כיפיות וקלילות",
הן בעצם מרחב של ריפוי עמוק.
מרחב שבו אישה מקבלת לגיטימציה להסתכל על עצמה בעיניים חדשות.
לא דרך העיניים של הבייבי. לא דרך העיניים של החברה.
דרך העיניים שלה.

יומיים – שלושה לפני הסדנה | הכנות “טכניות” שהן בכלל תפילה

אני מצלמת לכן את הרגעים האלה בסטורי –
איך אני אורזת מתנות, מכינה שקיות, מסדרת ציוד.
אבל האמת?
זה לא סתם לוגיסטיקה.

זה לא מופיע באף חוזה מול מועדון היולדות שהזמין אותי להרצות.
זו ההכנה הפנימית שלי.
כמו כשמזמינים אורחים חשובים –
אני רוצה שכל אישה שמגיעה תרגיש שהלב שלי חיכה לה.

לצד הכלים הפרקטיים והצידה לדרך שתקבלי בסדנה,
חשוב לי להעניק גם שי קטן שמכיל בתוכו תפילה חרישית:
שתרגישי. שתזכרי. שתראי אותך.

יום הסדנה

אני עומדת מול ארון הבגדים, העיניים סורקות את המדפים…

אני לא מחפשת חולצה או חצאית.
אלא מחפשת – רשות.

רשות להיות אני,
בגוף ששינה את צורתו,
בלב שנושא עכשיו חיים שלמים.

אני קוראת לרגע הזה:
"פתיחת ההיכל הנשי"

זהו רגע אינטימי. שלך עם עצמך, עם המחשבות, הזכרונות, החוויות.

רגע שבו את מתכוננת להלביש את הגוף – את המשכן של הנפש.

לבסוף בחרתי בבגד שזכרתי את ההרגשה שליוותה אותי בפעם הקודמת שלבשתי אותו.
הרגשתי בו חזקה. עוצמתית. קרובה אליי.
בטוחה בי. מאמינה בי.
שליחה של אור.

וזה בדיוק מה שרציתי להרגיש גם היום —
כשאני יוצאת להנחות סדנה שמבקשת להזכיר לנשים את האור שלהן.

אני מעמיסה ציוד לרכב.
מסדרת את הפריטים, פותחת מצגת.
מכוונת את מיתרי הלב.

וכל הזמן – אני מתפללת.
שזה ייגע.
שזה יאיר.
שזה ירים אישה אחת לראות את עצמה – קצת יותר.

אי אפשר באמת להסביר מה בדיוק קורה בסדנה.
זו לא שיטה. זו לא תוכנית עבודה לפי הספר…
זו התרחשות חיה, מרגשת, עוצמתית.
יש בה אור. יש בה כאב. יש בה יופי.

הסדנאות עם נשים אחרי לידה הן בשבילי הזדמנות להיפגש עם עצמי מחדש.

ֿֿ

הן לא רק על בגדים.
הן מרחב.
מרחב שבו אני – וגם כל אחת מהן – פוגשת את עצמה דרך הבד, דרך הצבע, דרך הבחירה.

הן כלי לביטוי פנימי.
מרחב שבו הרגש, העוצמה והיופי שבתוכה – מקבלים מקום.

התחלנו.

לפני שדיברנו על בגדים –

עצרנו.

הבטנו אחת על השנייה – ובעיקר פנימה.

כל אישה שהגיעה –

הביאה איתה סיפור.

גוף שעובר דרך.

לא באנו להשתנות.

באנו להיזכר.

בכוח. ביופי. באהבה.

במהלך הסדנה שינינו בחירות –

אבל לא כדי להיות אחרות, אלא כדי לחזור לעצמנו.

להחזיר את הכוח לידיים שלנו.

סטיילינג הוא לא מותרות.

הוא שפה.

הוא דרך לומר: אני כאן. אני ראויה.

הקשר בין גוף לנפש –

הוא כמו ריקוד עדין.

אחד מחזק את השני.

ובסוף? כשהלב נפתח –

המילים פשוט זרמו.

משהו בפנים ביקש להיאמר, להירפא, להתגלות.

זו לא רק סדנת אופנה.

זו הזמנה לפגוש את עצמך.

מול ארון הבגדים. מול המראה של הלב.

וברגע שבחרת בך –

הכול משתנה.

השראה וכלים לנשים שקוראות אותי עכשיו

דמייני לרגע את הבוקר שלך.
לא בוקר של "מה צריך להספיק", אלא בוקר אחר.
בוקר שבו את בוחרת לראות את עצמך –
את האישה שעברה דרך, שחיה בתוך שינויים, שלא תמיד זוכרת לעצור ולהעריך.

בלי דרישה להיות מושלמת.
בלי מסכות.

רק את – כמו שאת. עכשיו.

תני למראה להיות מקום של חמלה, לא של שיפוט.
ושאלי את עצמך:
• איך אני רוצה להרגיש היום?
• מה יעזור לי להרגיש מחוברת, חזקה, יפה?
• איזו בחירה בבגד תזכיר לי את האישה שאני – לא אתמול, לא מחר – אלא היום?

זו הזמנה לתת לעצמך מתנה:
להתבונן פנימה – לא בעין בוחנת, אלא באהבה.
בקרוב, נבחר יחד בגדים שיבטאו את זה.
כל פריט יהיה תזכורת חמה:
את חשובה. את נראית. את אהובה.

כי אישה לא חוזרת לעצמה – היא פוגשת את עצמה מחדשֿ

אם גם את מרגישה שהגיע הזמן להיפגש עם עצמך מחדש, לגלות את השפה האישית שלך דרך הסטיילינג ולהפוך את המראה שלך למרחב של ריפוי והעצמה – אני מזמינה אותך להכיר את השירותים העסקיים שלי, שבהם אני מלווה נשים במסע הזה.

אפשר לקרוא עוד ולעשות את הצעד הראשון >> לקראת ההתחלה החדשה שלך כאן.

אני כאן בשבילך עם חיבוק גדול ולב שמח

אפרת, דוכסית