Footer Newsletter Insta Default – דוכסית

Get the best blog stories
into your inbox!

dukasitblog

🩵 מתלבשת מחדש על החיים
מלמדת נשים לפגוש את עצמן מחדש דרך הסטיילינג
🎤 הרצאות | סדנאות | הבלוג ״דוכסית״
⬇️ כל הדרכים להיפגש איתי

שעורה בעין לא הייתה אמורה להיכנס לרשימת הדברים הטובים שקרו לי השבוע.
אבל הנה אנחנו 😂

שבוע עם עין נפוחה ואדומה, בלי העדשות שלי ועם המשקפיים שאני ממש לא אוהבת, הפגיש אותי עם עצמי קצת אחרת.

כמה אני נשענת על המראה שלי? איך אני מרגישה כשהוא משתנה?
והאם אני יכולה להיות טובה אליי גם ככה?

אז התאמנתי. בקצת ענווה, בקצת הומור ובמבט שמצליח לראות מעבר לעין הנפוחה.
אפילו מצאתי את עצמי אומרת: תודה שזה קרה השבוע. יש מועדים שהיה לי הרבה יותר קשה להכיל את זה.

ובכלל, זה היה שבוע של להזיז את המבט.

נסעתי עם ארי לבדיקת אלרגיה, וחזרנו עם אבחנה: אלרגיה לשומשום. כולל הצורך באפיפן ושינויים שנצטרך לעשות בבית.
ידעתי שיש רגישות. עכשיו אנחנו מבינים יותר מה נדרש מאיתנו.
ואני, שטחינה היא אהבת חיי, לומדת לפנות לה מקום אחר. האהבה הקטנה שלי קודמת 🤍

אמרי חגג יום הולדת במגרש במושב, עם כדורגל, חברים ומשפחה. איזה אושר, לחגוג לילד שלך עם האנשים שהוא אוהב.

בין כל אלה ליוויתי גם את הלקוחות שלי בתהליכי הסטיילינג שלהן. נשים שמזכירות לי כמה דברים יכולים להיפתח דרך הבגדים.

ולסיום, ארזנו ונסענו צפונה לסופ״ש עם המשפחה של המגדלור. שבת קייצית אחרונה לעונה. עוד נתגעגע לחום שהיה בשבת הזאת, אההה?! 😅

קרו עוד מיליון (!) דברים השבוע…
התחלתי לכתוב על שבוע עמוס, וגיליתי כמה טוב היה בתוכו. גם כזה שלא זיהיתי ברגע הראשון.

מאחלת לנו שבוע טוב ועיניים טובות לראות את כל הטוב שעוד מוסיף ומתגלה ✨

נ.ב
בסיכום של השבוע הקרוב מגיע משהו מרגש במיוחד… זוכרת נובמבר ..? ☁️☁️

השבוע קרה לי משהו שפעם בכלל

השבוע קרה לי משהו שפעם בכלל לא הייתי מכניסה לרשימת הדברים הטובים:
הלכתי.

על שתי הרגליים שלי.
בלי כאב.
ואיזה דבר מרגש זה, אשכרה ללכת 🥹

אחרי הנקע בקרסול חזרתי לצעוד, ופתאום פעולה כל כך יומיומית הרגישה כמו מתנה.
מצאתי את עצמי מתרגשת מכל צעד.
אני בריאות קורנת, תודה להשם (:

אז הנה עוד כמה דברים טובים שקרו השבוע.
כותבת אותם גם כדי לזכור כמה טוב היה כאן:

התלבשתי מחדש על החיים.
המשפט שהתחיל איתי בינואר ממשיך ללכת איתי ביום־יום. אני מגלה כמה הזדמנויות יש בתוכו: להתלבש מחדש על הגוף שמשתנה, על העשייה, על חלום שמחכה שאפנה אליו קצת מקום.
כל יום אפשר להתחיל ממשהו קטן.

שתיתי קפה טעים עם חברים טובים, ועם המון דברים טעימים שלא קיימים בתפריט התזונה הטבעית שלי (:

ליוויתי לקוחה מיוחדת בתהליך סטיילינג אישי. מהמפגשים האלה שממשיכים ללכת איתי גם אחרי שנפרדים. עוד אשתף בהרחבה בע״ה בימים הקרובים.

איימי הייתה אמא של שבת.
מבחינת ההתרגשות בבית : שווה ערך לחתונת השנה 🥹

מצאתי לילדים הקטנים שלי נעליים שהן גם איכותיות וגם אופנתיות.
מי שחיפשה פעם יודעת שמדובר בהישג שראוי להיכנס לסיכום השבוע 😅🥰

והתערוכה השנתית של חוגי הציור והקרמיקה במושב שלנו יצאה לדרך. שלושה ימים של יופי, אמנות ודברים שעושים טוב בלב ובעיניים.
ארייה בחרה להציג שלוש יצירות שלה.
ואני עמדתי שם, מול משהו שהידיים שלה יצרו, והתרגשתי להיות אמא שלה.

קרו עוד המון דברים טובים.
והיו גם אתגרים.

הם פחות מופיעים כאן, אבל הם קיימים. יש רגעים שדורשים ממני כוחות, יש דאגות, ויש דברים שאני עדיין בתוכם.

לצד כל אלה, אני רוצה לתת מקום גם לטוב. לפעמים הוא כל כך שקט ויומיומי, שקל לי לעבור לידו בלי לעצור: קפה עם אנשים אהובים. ילדה שמתרגשת לקראת שבת. שלוש יצירות בתערוכה.
שתי רגליים שהולכות בלי כאב.

וכשאני כותבת את הדברים האלה, אני מרגישה שוב את השמחה שהייתה בהם.
זוכה בהם עוד פעם.

אולי גם לך קרה השבוע משהו טוב (בטוח!!)
לפני שמתחילות שבוע חדש,
איזה רגע מהשבוע שלך היית רוצה לקחת איתך? 🩷

שבוע טוב ורק טוב לכולנו,
אפרת, דוכסית

⁨תמיד אמרתי לעצמי שבגיל ארבעים בטח יהיה לי הביטחון להגשים את החלום הזה ולגזור את השיער לקארה. בכל זאת, בת ארבעים לבינה, לא?! דמיינתי שיום אחד אהיה האישה הזאת שיושבת בכיסא של הספרית ואומרת לה: תגזרי. בלי לבקש מיד אחר כך שתשמור על האורך.

ובינתיים, במשך שנים, הארכתי. ואהבתי את השיער שלי, באמת אהבתי, וגם כשכבר גזרתי זה היה קצת, ליישר, להוריד קצוות, ותמיד עם אותו משפט קבוע: ״רק תשמרי לי על האורך״.

היום אני מבינה שהיה במשפט הזה עוד משהו. כשביקשתי לשמור על האורך, הרגשתי שאני שומרת גם עליי. השיער היה משהו מוכר, יפה, שנותן לי ביטחון, ואהבתי שיש לי אותו.

ואז קמתי בוקר אחד והרגשתי שאני כבר לא צריכה שהוא יחזיק בשבילי את כל הביטחון הזה.

אני מרגישה טוב איתי. כיף לי איתי. אחרי הדרך שעברתי בשנה האחרונה, אני קרובה אליי ואוהבת אותי, ואני כותבת את המשפט הזה ומתרגשת, כי אני יודעת כמה דרך עברתי כדי להיות מסוגלת להגיד אותו ולהרגיש שהוא נכון.

ופתאום חשבתי: אם אני כבר מרגישה ככה היום, למה אני מחכה לגיל ארבעים?

הרמתי טלפון לשרה, אחותי המוכשרת וטובת הלב, האחת והיחידה שאני סומכת עליה עם השיער שלי, ואמרתי לה: ״תגזרי לי היום?״

״בכיף״, היא אמרה, ועוד לא ידעה עם מה אני מגיעה אליה. עם חלום ישן, עם רצון לשחרר, ועם צמה שאני רוצה לתרום לחולי סרטן, בתקווה שהשיער שהיה חלק ממני יוכל לתת למישהי אחרת קצת מהביטחון והשמחה שהוא נתן לי.

וברגע הזה, כשהמספריים שלה התחילו לגזור, הרגשתי בגוף כמה אני מוכנה. להיפרד מהאורך, מהמוכר, וגם מהתנאי הזה שהצבתי לעצמי במשך שנים: יום אחד, כשאהיה מספיק בטוחה, ארשה לעצמי.

וחשבתי על הגזירות הקטנות שאנחנו גוזרות על עצמנו בלי לשים לב. רק כשאגיע לגיל הזה. רק כשארגיש אחרת בגוף שלי. רק כשאהיה בטוחה יותר. כמה רצונות אנחנו משאירות לחכות לאישה שאנחנו מקוות להיות, בזמן שהאישה שאנחנו כבר יושבת כאן ומבקשת לחיות.

עם כל גזירה ביקשתי לגזור עליי גזירות טובות. לבריאות קורנת, לשמחה, לעיניים טובות על עצמי, וליכולת להרגיש יפה גם כשאני משנה משהו במראה שהתרגלתי אליו.

אז זאת אני, בפריזורה החדשה שלי, ובשבילי היא הרבה מעבר ללוק חדש. היא הרגע שבו הרשיתי לעצמי להגשים היום משהו ששמרתי ל״יום אחד״.

ואולי גם לך יש משהו כזה. חלום קטן או גדול, רצון שאת דוחה עד שתרגישי מספיק מוכנה. אולי שווה לעצור ולשאול: האם התנאי הזה עדיין נחוץ לי, או שפשוט התרגלתי לחכות?

אני הסתכלתי במראה וגיליתי שאני כבר יכולה.

אפרת דוכסית 🤍

כמה חמלה הייתי נותנת למישהי

כמה חמלה הייתי נותנת למישהי שעוברת את מה שאני עוברת, וכמה מעט ממנה נתתי לעצמי.

יום אחד קראתי את השם שלי הפוך.

אפרת.
תרפא.

אותן אותיות שמלוות אותי כל החיים, ופתאום מצאתי בתוכן תפילה.

שנים חיפשתי משמעות בכ׳ של ״דוכסית״: כנות, כתר, כף זכות … ועוד …
ורק עכשיו אני לומדת לתת קצת מכף הזכות הזאת גם לאישה שנושאת את השם.

לי.

כי כל כך רציתי להירפא, עד שלפעמים שכחתי להיות רכה עם עצמי בדרך, בדקתי כמה התקדמתי, מה עוד עליי לעשות, ולמה אחרי כל ההשתדלות הזאת עדיין יש ימים שכואב.

אם מישהי שאני אוהבת הייתה יושבת מולי ומספרת לי בדיוק את הסיפור שלי, הייתי רואה כמה היא מתאמצת, שומעת כמה היא זקוקה למנוחה, ואומרת לה שמותר לה לקבל אהבה גם כשאין לה שום בשורה טובה לספר.

גם לי מגיע לשמוע את זה.

״אפרת תרפא״ הפך בשבילי תפילה לריפוי, וגם תזכורת לעשות את ההשתדלות שלי בחמלה, להניח אצל מי שברא אותי את מה שכבד לי, ולהשאיר מקום לטוב שעוד יכול להתגלות.

✨

ואולי גם את מחכה שמשהו יסתדר כדי שתוכלי סוף סוף לנשום, לנוח, להרגיש שעשית מספיק.

תשאלי את עצמך רגע: אם אישה שאני אוהבת הייתה עוברת את מה שאני עוברת עכשיו, מה הייתי רוצה שהיא תדע?

ואז תני גם לעצמך לשמוע.

מותר לך לרצות שיהיה לך טוב יותר, ולהיות טובה אלייך כבר עכשיו.

❤️

אפרת, דוכסית

⁨ ⁨ דברים שלמדתי כשישבתי רגל על רגל.

אני יודעת, הכותרת נשמעת כמו תחילתה של בדיחה, אבל מודה שממש השתדלתי. זה היה מאתגר, ופה ושם, במאמצים רבים ועם כאבים נלווים, הצלחתי לשבת רגל על רגל ולהתבונן בחיים.

טעטע, ככה רצית.
אז הנה אני כאן.

והפעם אפילו לא שאלתי מה זה בא ללמד אותי. לא חיפשתי הקשרים, לא ניסיתי להלביש על מה שקרה סיפורים שיסתדרו לי במוח ויישבו שם יפה, עם התחלה וסוף ואיזו מסקנה שאוכל לקחת איתי הלאה.

הייתי.

נדמה לי שזאת הפעם הראשונה בחיים שקורה לי משהו מבאס ואני מרשה לעצמי להיות בתוכו בלי למהר להבין אותו. כואב לי, התוכניות השתנו, יש דברים שאני רוצה לעשות וכרגע לא יכולה, ואני לא חייבת למצוא לכל זה הסבר כדי לעבור את היום הזה.

הוויה.

אני חושבת על שם ה׳, ועל להיות, ועל נוכחות. ועל המילה present באנגלית, שהיא גם להיות נוכחת וגם מתנה, וכמה יפה לחשוב שלפעמים המתנה היא עצם היכולת להיות כאן.

אז ישבתי ככה, רגל על רגל, ונכנסתי לגלריה שלי בטלפון. הרגשתי שתקופה האחרונה טסה מהר מדי, ואני הרי משתדלת לצלם, שיהיה לנו איך לזכור את כל מה שהיה בתוך הימים שנראים לפעמים כאילו פשוט חלפו.

ופתאום אני רואה אותנו בקיץ האחרון. שהיה רק לפני רגע…
ואני ממשיכה לדפדף ורואה את המקומות שהיינו בהם ואת הרגעים שכיף לי לחזור אליהם. אני זוכרת איך הרגשתי שם, והלב שלי מתרחב כאן, עכשיו, כשאני יושבת עם הרגל הכואבת והטלפון ביד.

אני מודה על הרגע ההוא, ברגע הזה.

איזה פלא זה, להרגיש עכשיו הנאה והתרגשות ושמחה והודיה גדולה על משהו שכבר היה. רגע שחייתי וצילמתי והמשכתי ממנו הלאה, ופתאום הוא נותן לי עוד משהו, דווקא עכשיו.

אני לא יודעת מה הנקע הזה בא ללמד אותי.
הפעם אני גם לא חייבת לדעת.

אם אני כאן,
הכול כאן.

הנני.

אפרת, דוכסית

ברקע: רגעים שלנו מאילת, בקיץ האחרון ❤️⁩

בלילה לקח לי כמעט שעתיים להגיע לשירותים ולחזור למיטה, חלפו יום וגם יומיים ואז ביליתי עם המשפחה שלי את אחד הימים הכי שמחים בשנה, כשעל הגג של הרכב שלנו קשור כיסא גלגלים.

אבל בלילה ההוא עוד לא ידעתי שום דבר על הימים שיבואו ורק הסתכלתי על הדלת של השירותים, שהייתה במרחק כמה צעדים ממני, ולא הבנתי איך אני אמורה להגיע אליה.

כמה שעות קודם עוד אירחנו את המשפחה שלי בסוכה וחגגנו כמיטב המסורת יום הולדת לאמרי שלי, עד שברגע אחד, מחוץ לסוכה, הקרסול שלי התעקם וכל הגוף צנח על האדמה, עם כאב עצום שלא נתן לי לזוז.

אמא שלי היקרה והטובה עזרה לילדים להתקלח ולהתארגן לשינה, ואז קילחה גם אותי והשכיבה אותי במיטה, והאחיות המסורות שלי סדרו וניקו את הבית כמו שהן היו עושות גם אם הייתי מסיימת את הערב על שתי הרגליים, כי ככה הן כשהן מתארחות, הכי טובות בעולם.

ואז הבית השתתק, כולם נרדמו ואני הייתי צריכה לשירותים.

״תעשי את זה, את יכולה״, אמרתי לעצמי, וניסיתי לקפוץ על רגל אחת, לגרור את השנייה, למצוא איזו דרך לעבור את המרחק הקטנטן הזה, אבל כל תנועה כאבה והגוף פשוט לא הצליח.

כמעט שעתיים ללכת ולחזור, הפיפי הארוך ביקום, עם בכי ותסכול וגעגוע לדבר הזה שאנחנו בכלל לא חושבות עליו כשהוא מתאפשר לנו, לקום וללכת.

למחרת הלכנו לצילום, וכשאמרו ״נקע״ נשמתי לרווחה והודיתי להשם הטוב מיליון פעמים שלא שברתי משהו, שזה נגמר ככה, שאפשר לחבוש ולנוח ולחכות שיעבור.

רק שלכי תסבירי לרופא כמה חיכיתי דווקא לימים האלה, כשהמגדלור בחופש והילדים בחופש, וחול המועד ארוך ונפלא וכל יום בו יקר לי, עם תוכניות למשפחה המורחבת ותוכניות רק שלנו, וזמן להיות יחד כמו שאנחנו כל כך צריכים.

הודיתי על מה שנחסך ממני והצטערתי על מה שחשבתי שהפסדנו, ושתי התחושות האלה ישבו לי בלב יחד.

התארגנתי והתלבשתי לכבוד החג, התפללתי, נטלתי ארבעה מינים ושתיתי חליטה בסוכה שאני כל כך אוהבת, ואמרתי לעצמי שנישאר כאן היום, שככה השם רצה, ובכל זאת הסתכלתי החוצה והיה לי עצוב.

התחלתי ללמוד קצת על החג, קראתי דברים של הרב יהונתן זקס והלב שלי לאט לאט נרגע, ובדיוק אז המגדלור אמר…

המשך בתגובה הראשונה

הפסקתי לנקות את טביעות האצב

הפסקתי לנקות את טביעות האצבעות של הילדים שלי מהזכוכיות בבית.

לא כי הפסקתי לאהוב שהכול נקי.
להפך.
ניקיון ממש משמח אותי.

אבל כבר הרבה זמן אני אומרת לעצמי:
היום אני אנקה את כל טביעות האצבעות.

מדלת הזכוכית לגינה.
מהחלונות.
מהמקרר ומהמקפיא.
מהשולחן בסלון.

ואז בדיוק פורץ ריב בחדר השני.
או שהטיימר בתנור מצפצף.
או שמישהו קורא לי מהשירותים.
או שילד אחד צריך חיבוק דווקא עכשיו.

תמיד קורה משהו.

אני קוראת לזה ״החיים עצמם״…

כי אתם יודעים מה קורה בשנייה שאני מסיימת לנקות?

מגיע ילד מתוק עם ידיים שמנוניות,
מנגב אותן על הידית,
מושך את דלת הזכוכית,
ופותח אותה עם החיוך הכי יפה בעולם.

ואז, בלי שהתכוונתי, בורח לי המשפט:

״אי אפשר להשאיר את הדלת נקייה יותר מחמש דקות?״

ואני לא רוצה להגיד את המשפט הזה.

לא רוצה שהזיכרון שלכם מהבית יהיה אמא שמבקשת מכם לא לגעת.
לא רוצה שהזכוכית תהיה חשובה לי יותר מהידיים הקטנות שלכם עליה.

אז כבר המון זמן אני פשוט לא מנקה אותה.

והיום החלטתי שכן.
אבל הפעם יחד איתכם.

לקחנו כמה שפריצרים, גליל של נייר סופג והמון כוונות טובות, וניקינו.

אני לא יודעת כמה זמן זה יחזיק מעמד.
אולי יהיו לי בדיוק שתי דקות לשבת בסוכה היפה שלנו, להביט מבעד לדלת הזכוכית פנימה, אל הבית, ולראות אתכם כאן איתי.

אתם כאן.
הזכוכיות נקיות.
והלב שלי מלא.

גם אם זה יישאר ככה רק לשתי דקות.

כי הזכוכיות הן לשתי דקות.
אבל אתם - אתם לנצח.

עוד יגיעו ימים שבהם החלונות יהיו נקיים מאוד.
הדלת תבריק.
המקרר יישאר בלי סימנים.
ואף יד קטנה ושמנונית לא תיגע בו רגע אחרי שסיימתי לנקות.

ואני כבר יודעת:
אני עוד אתגעגע לטביעות האצבעות האלה.

אז היום אני לא שואלת:
״אי אפשר להשאיר את הזכוכית נקייה לחמש דקות?״

כי הבנתי שאי אפשר.
משהו תמיד בא על חשבון משהו.

ואם אני צריכה לבחור בין בית מבריק לבין בית מלא בטביעות האצבעות שלכם, אני בוחרת בכם.
בכל פעם מחדש. ❤️

בשעה שבה שערי השמים עמדו להינעל
השער של המושב שלנו היה נעול.

ואני עמדתי מולו עם צירים,
מבקשת לעבור.
מבקשת חיים.

זה התחיל בערב יום כיפור.

כבר כמה ימים היו לי צירים, עברתי את התאריך המשוער (הלא משוער בעליל) ואמרתי לעצמי שכנראה נעבור גם את כיפור.

אכלנו סעודה מפסקת.
ארייה נרדמה.
המגדלור הלך לתפילה ואני פתחתי את המחזור בבית.

ואז הגיע ציר.

ועוד אחד.

קראתי את פרשת יונה מתוך ספר החת״ת שארייה קיבלה במתנה כשנולדה.
אמרו שזו סגולה ללידה קלה ומהירה.

מתאים לי, חשבתי.

בבוקר המגדלור שוב יצא לתפילה ואני נשארתי עם ארייה. חלשה, מסוחררת, אוכלת ושותה לשיעורין ומנסה להסיח את דעתה עם משחקים, נשיקות וחיבוקים.

בחצות היום השכבתי אותה לישון ונכנסתי לחדר.

זה הזמן שלך, אמרתי לעצמי.
עכשיו.

ואז צעקתי לשמים את הצעקה החזקה ביותר
זאת שלא משמיעה קול:

״ריבונו של עולם, ביום הזה, כשהכול פתוח למעלה, תפתח את רחמי.

אין מצב שאני עוברת שוב את מה שעברתי בלידה של ארייה.
אין מצב שאני מגיעה לזירוז.

אתה הכנסת את הנשמה הזאת לרחמי ואתה תוציא אותה משם.

בכוח הטבע.
בכוח שמעל הטבע.

אני מבקשת נס.
אני מבקשת ללדת.״

בכיתי כאילו אני קורעת את השמים.

ואז הגיעו הצירים האמיתיים.

אמבטיה. כדור פיזיו. ציר ועוד ציר.
אפילו ביקשתי מהמגדלור קפה ועוגה… אם כבר, אז על כל הקופה 🤣 אבל כשהמגש הגיע, כבר לא הייתי מסוגלת לגעת בכלום.

כל חמש דקות ציר.

יצאנו לבית החולים.

או לפחות ניסינו.

הגענו לשער של המושב.
והשער היה סגור.

הסייר לא ענה.
טלפון, ועוד פעם מתקשרים ושוב…
אנחנו עומדים מול שער נעול ביום שבו כל השערים פתוחים.

מבקשים לעבור.
מבקשים חיים.

״תכתוב לו: יש יולדת בשער של גמזו״, אמרתי למגדלור.

והשער נפתח.

דהרנו לאיכילוב בכבישים הריקים.
העולם עצר מלכת.

עוד רגע נעילה, ואני, בין ציר לציר, מנגנת בלב:

״אל נורא עלילה,
המציא לנו מחילה
בשעת הנעילה.״

…

המשך בתגובה הראשונה

© {{Y}} by AncoraThemes.