אני. אמא שלי. אמא שלו

אני. אמא שלי. אמא שלו

יום אחד השבוע, אחר הצהריים, היה לי יום מאתגר עם הילדים
(שלושה. צמודים. למקרה שפספסת את רצף האירועים כאן (: )

אני איתם לבד. כמעט בנוהל. למה כמעט? כי דווקא ביום שיש פעילות במושב, נניח פעם בחודש, או ביום קליל יחסית, כי בואו נודה, יש גם ימים קלילים עם הילדים.
בקיצור, ביום הזה, שזה יום מתנה בשבילי כי הכל הולך סבבה, והיה לי זמן טוב, ולילדים היה זמן טוב איתי, דווקא ביום הזה, באמצע הטוב הזה, המגדלור חוזר הביתה מוקדם.
כאילו באמת, עכשיו באים? (:

אז ב"ה, ביום ההוא שהיה מאתגר, המגדלור לא הגיע מוקדם. אז זה רק אני והילדים.
החלטתי לצאת עם שלושתם לבד מהמושב, פשוט אספתי את ארייה ואמרי אחרי הגן ויצאנו עם איימי.

איך אמרה לי אחת האימהות מהגן שהבינה שזה מה שאני מתכננת לעשות?

"וואלה, את אמיצה. "

לא ידעתי עד כמה (:

אוקיי, בואו רגע נעמיד דברים על דיוקם, כי לצאת עם שלושה ילדים קטנטנים מהמושב זאת לוגיסטיקה רצינית שלא בדיוק עשיתי. פשוט הייתי במצב רוח טוב אז לא ממש התכוננתי ליציאה, לא לקחתי איתי כלוםץ הכל היה ספונטני.
ובכן, היציאה מהמושב הייתה "בסך הכל" למושב לידנו (שיש בו מכולת. ואפשר להתאבזר בה עם חלב לקפה וארטיקים לילדים. ביום הכי חם בשנה)

אז נסענו והגענו, והילדים לא ממש שחררו מהמכולת. והרגישו כנראה שאמא לא ממש פנויה לומר "לא" (איימי הייתה במנשא) וילדים כל כך מרגישים, אז הם ביקשו את כל השוקולדים שיש שם. והתרוצצו אנה ואנה ואחרי זמן לא ידוע, יצאנו משם לדשא הסמוך וישבנו לאכול את הארטיקים. ארייה אכלה, אמרי בעיקר נתן לארטיק לטפטף על הרגליים שלו והתלונן שזה מטפטף.

גם אני טפטפתי, במקומות שלא ידעתי בכלל שאפשר לטפטף בהם.

אז אחרי חצי שעה כמעט הורדתי את המנשא והנחתי את איימי על הספסל (המנשא שימש כמשטח) וכך הייתי פנויה להסביר לאמרי מה קורה כשלא אוכלים בזריזות ארטיק בחום של יולי – אוגוסט.

היינו שם כמעט שעה וחצי. בדיוק בין ההנקות וההחתלות ובדיוק בין לבין.

קנינו חצי מכולת (כי כאמור יצאתי בלי ציוד מהבית) והיה לי חם ורק רציתי הביתה.

אז ארזתי אותנו בחזרה, ובדרך, שאלתי את הילדים איך היה להם וארייה אמרה שהיה לה כיף ואמרי הנהן שהוא מסכים איתה. ואני אמרתי להם שלי לא היה כיף, ולא היה לי נעים שהם לא שמעו לשום מילה שיצאה לי מהפה. וזה היה מאתגר בשבילי לצאת עם שלושתם לבד כשהם לא מקשיבים למה שאני אומרת. ובמקום להנות בגן השעשועים הם התמקדו מה עוד אפשר לקנות מהמכולת ורצו אליה הלוך וחזור.

 

בהורות הנוכחית שלי, אני לא שומרת מהילדים את התחושות. הם הרי גם ככה מרגישים אנרגיה. אז שיבינו למה האנרגיה.

ואז ארייה אמרה לי את המשפט הכי מתוק בעולם.

בשבילו בעצם פתחתי את המחשב והתחלתי לכתוב כי רציתי לתעד את זה. רציתי לתעד את המילים שהיו במשפט. כמה המילים האלו עוצמתיות בשבילי. כמה הן מראות לי את הדרך שעשיתי מ- להיות אמא של ארייה. ואז מהר מאוד להיות אמא של ארייה ואמרי. ועכשיו להיות אמא של ארייה ואמרי ואיימי.

וארייה פשוט אמרה: "אמא, תגידי להשם".

אני: "מה?"

ארייה: "תגידו לו שקשה לך"

אני: "ומה הוא יעשה"?

ארייה: "הוא יהיה עצוב"

אני: " אבל אני לא רוצה שה' יהיה עצוב"

ארייה: "אנחנו רוצים להיות ילדים טובים"

בום.

זה בום ללב.

כי בעצם ארייה חזרה אחריי.

מה אני עושה כשקשה לי?

לידם. איתם. בתוך הקרייסס. אומרת בקול שישמעו: "ריבונו של עולם / אלוהים / ה' בשמים (כל התשובות נכונות) תיתן לי סבלנות. "

אגב, שלשום, ארייה אמרה לבובה שלה: "ה', תיתן לי סבלנות" .

ותקשיבו, זה באמת היה הכי מתוק בעולם.

הכייייייי!

וזאת תמצית ההורות מבחינתי.

מה שהם רואים. לא כשאני יפה ורגועה ושלווה ונינוחה.

דווקא כשאני בקרייסס. מה אז אמא אומרת?

אמא מבקשת מה' שיעזור לה? שייתן לה סבלנות?

אם כך, אז זה מה שארייה אומרת:

וואלה, ריבונו של עולם, השם בשמים, תיתן לאמא שלנו את הדברים האלו שהיא מבקשת ממך. אנחנו מבטיחים להיות ילדים טובים.

אוקיי, איך ממשיכים מכאן?

איך מתקדמים?

600 מילים ועוד לא אמרתי מילה.

אני צריכה לבוא לכאן יותר (:

אז אחרי שהתחממנו קצת, בואו נתחיל (:

ובכן, בחודש האחרון, אני משתתפת מידי שבוע בשבט אימהות.

מה זה שבט אימהות? לא היה לי מושג. עד "החלמת הלידה" הנוכחית.

שבט אימהות, מסתבר, זאת קבוצת נשים שמגיעות עם הבייבי שלהם לבוקר של מעגל נשי ושיח בנושאים כאלה ואחרים (שמעלה שני, המנחה המדהימה שלנו)

והנושאים שהיא מעלה, תופסים אותי באופן מפתיע במקומות הכי רגישים שלי.

תופסים חזק, מציפים וממש מטלטלים.

ומה אני עושה כשאני מרגישה צורך לעבד? לעכל, לנשום רגע את מה שאני מרגישה… ?

אני כותבת. בדיוק.

הכתיבה היא כלי טיפולי מדהים שמלווה אותי כבר עשור.

אבל אין לי ספק שהדחקתי הרבה דברים מהעבר. כמו כולנו.

וב"ה, בימים אלו, אני נמצאת בתקופה טובה בחיים, בכל המישורים.

ותקופה טובה עם תחושה של יציבות ועוגן, זאת נקודת מוצא נהדרת להתחיל לטפל בדברים שהדחקת הרבה שנים.

אבל מי רוצה להיכנס ל "קשקע" של עצמו כשהכל טוב יחסית על פני השטח?

אף אחד. נכון. כי וואלה, תנו לי להנות מהטוב הזה. תנו לחיות. להרגיש שאני מתקדמת, להרגיש שאני חיה ולא שורדת. תנו לי עוד מההרגשה המשכרת הזאת של אימהות וחיות בעונג, בטוב.

תנו לי ממנה. עד מאה ועשרים. וחוץ ממנה אני לא צריכה עוד כלום (:

ובכן, בחיים עצמם, כמו בחיים, לכל אחת מאיתנו יש "שדים" שקברנו בארון.

קברתי אותם, כי אחרת, לא הייתי מצליחה לשרוד תקופות מאתגרות. קברתי עמוק ולא חשבתי שאפתח לעולם, עד שהיקום זימן לי את הנושאים האלו שעלו במפגשים. וזה טלטל אותי ממש. פיזית ונפשית. ואז הבנתי, שבעצם לא טיפלתי ולא נתתי מקום ובמה להרבה מאוד דברים מהעבר שלי.

למען הסר ספק: אני מחבקת את העבר ובטוחה שלמרות שלא היה קל לגדול בלי אבא (ההורים שלי התגרשו כשהייתי צעירה ואבא שלי טס לגור בחו"ל ולא חזר עד היום…) אמא שלי הלביאה גידלה אותנו לבד. 7 ילדים. במסירות ובאהבה עד אין קץ. יחד עם זאת, עם כמה שהיא עטפה אותנו, חוויתי שבר גדול. טלטלה קשה. נעלתי את הפה. כדי לשרוד, עד הלום.

ובכן, תקופה טובה יחסית בהווה זאת הזדמנות לצלול פנימה ולטפל, למען עתיד טוב יותר.

היקום מזמן את השבר והוא מזמן את המקפצה.

אגב, כשאני אומרת יקום, אני מתכוונת שה' זימן שדברים ביקום יסתדרו. כן?! זה רק ה' ורק ממנו הכל! תמיד. אבל לרוב, בשגרה, זה נעשה בהסתרה, ככה שירגיש היקום וה' הטוב עומד מאחורי ולפני ואחרי היקום שלנו.

"ואפילו בהסתרה, שבתוך ההסתרה, בוודאי גם שם נמצא ה' יתברך".

אז צללתי לעומקים. וכתבתי את חיי לדעת, ובכיתי, ונרגעתי, ושאלתי שאלות, וכאבתי, ולבסוף, אמרתי לילדה הקטנה שפעם הייתי, איזה מדהימה היא וכמה אני גאה בה.

וכמה היא יכולה להיות גאה בעצמה. וכמה היא יפה. וכמה היא נפלאה. וכמה היא טובה.

וכמה עוד יגיעו ימים טובים.

רק אל תעזבי ידיים.

אל תעזבי. את הידיים. מהאחיזה בחיים.

עוד נכונו לך אתגרים אבל יהיו לך הכוחות.

ולצד האתגרים עוד נכונו לך ימים טובים ונפלאים.

ששווה לחיות עבורם.

ששווה לחיות אותם.

שווה לחיות אותם. את החיים האלו.

את שומעת אותי?

את שומעת ילדה?

כמו הרגע ההוא עם ארייה, אחר הצהריים.

כמו הרגע הזה עם אמרי שלומד עכשיו לומר מילים ראשונות והלב שלי מפרפר מאושר מכל הברה שיוצאת לו מהפה. (ואני כבר מצרפת אותה למילה ומדמיינת את המשפט השלם שהוא אומר. שהוא יאמר בע"ה.)

רק חבל לי, שרק כאשר משהו מתעכב ולא קורה, אז עד שהוא כבר מגיע, אני מתרגשת.

אצל ארייה לא התרגשתי ככה. היא פשוט דיברה מהר יחסית.

אבל אמרי? את הלב הוא הוציא לי (: עד שלמד לומר אמא. והנה הוא קורא לי. הילד שלי קורא בשם התואר שחיכיתי לו שניםםםםם.

בבקשה. ריבונו של עולם. שלא אפסיק להתרגש מהקריאות האלו לעולם.

בכל מפגש, בשבט אימהות, אנחנו מטפלות בנושא.

יש זמן עם אמא ויש זמן של אמא.

והזמן הזה, של אמא, בתקופה הזאת שנקראת "החלמת לידה", לצאת מהבית בבוקר. ולבוא עם הבייבי לחיבוק הנשי המופלא הזה, הוא לא פחות מגדר – נס.

אחד הנושאים המשמעותיים מבחינתי שעלה במפגש היה:

אני. אמא שלי. אמא שלו

עכשיו תקשיבו רגע, נכון שאתן בטוחות שלכול הנשים מסביבכן יש את האמא המושלמת ורק לכן יש אמא שהייתן רוצות לשנות בה איזה דבר או שניים (או מיליון)

נכון?

שואלת בשביל חברה (:

ואתן בטוחות שאם הייתן מצליחות לשנות בה את הדברים האלו, לא היו לכן הבעיות שיש לכן בחיים ולא הייתן צריכות טיפול.

אז אגלה לכן סוד (שהבנתי רק במפגש שהייתי)

ובכן, גם לאישה הכי "רגילה" ונורמטיבית שאת רואה לידך בסופר או בתור לקופת חולים, יש ביג-ביג אישיו עם אמא שלה.

ככה זה כנראה משחר ההיסטוריה וככה זה כנראה יישאר לעולמים.

אז קודם כל בואו ננשום את ההבנה הזאת.

כי לפני המפגש משנה החיים הזה שהיה לי בשבט, באמת הייתי בטוחה שרק לי יש אישיו עם אמא שלי. ולכל הנשים סביבי בעולם הכל טוב,

ואגב, אם תשאלו את אחת החברות שלי, היא תגיד לכן: אני הייתי מתחלפת איתך בשביל לקבל את אמא שלך. ובאמת שיש לי אמא להתחלף בשבילה (: חמסה עליה.

אבל ויש כאן אבל. ובדיוק בשביל זה הייתי צריכה את המפגש ההוא. לצלול פנימה. אל הילדות. ולהעז לגעת או לפחות להתקרב לקודש הקודשים שבנפש.

ובכן, אני מניחה שכאשר אפתח כראוי את הסיפור שלי ושל אמא שלי המופלאה אצטרך לממן פנטאהוז לפסיכולוג ולכן, אני בוחרת להשאיר את זה לעצמי (:

(וזה לא סותר את זה שראוי וכדאי ללכת במקרה הצורך לטיפול)

לכל אחת יש אישיו בעיקר עם אמא שלה.

וכאשר אפתח את "הסיפור שלי ושל אמא שלו המופלאה" אז באמת, חמסה, חמסה יהיו לי רק דברים טובים לומר על אמא של המגדלור. באמת שזכיתי!  
(אגב, אם יש לך אישיו לא פתור עם אמא שלו, אז ככל הנראה, יש לך גם אישיו לא פתור בזוגיות. כי הכל מתחיל שם והכל מסתיים בזוגיות שלנו.)

ותודה לאל על המגדלור ועל אמא שלו.

ותודה גם על אמא שלי.

ואני כותבת את זה כאן וגם בחרתי כך לקרוא לפוסט כדי שנדע לתת את המקום בלב לתחושות ולמחשבות ולעבר. למען הווה טוב יותר.

באמת רק למען הווה טוב יותר.

העתיד? יישאר בעתיד.

אנחנו מטפלים בהווה. זה כל מה שיש לנו.

והווה מטופל – זה כל ההבדל בין "לשרוד" את החיים לבין "לחיות" אותם.

אומר את זה שוב:

גם אם יש לך את האמא המדהימה ביקום, ואני מאמינה שכל אמא היא מדהימה (שלי הכי. אבל גם שלכן. ברור! (: )

עדיין, הווה מטופל, כזה שנותנים בו מקום לטפל, לגעת, להגיע, פנימה, הוא עולם ומלואו. הוא כל ההבדל העצום בין לשרוד את החיים עם מה שזמנו לך, לבין לחיות אותם במלואם.

אני בוחרת בחיים.

ומה איתך?

שניה, רגע לפני שאת מתחילה "להקיא" את כל מה שאת מרגישה על אמא שלך, אני רק רוצה לשתף אותך בנקודת המוצא שאני יוצאת ממנה לכל ההרפתקה הנפשית המטלטלת הזאת:

אמא שלי, זאת שאני מדברת עליה. זאת שילדה אותי. זאת שנתנה לי חיים. זאת שהייתה שליחה לגדל אותי עד שעמדתי על דעתי ועד מאה ועשרים אמן.

אמא.

היום, כשאני אמא בעצמי, אני אולי מתחילה להבין את משמעות המילה הענקית הזאת.

את כובד האחריות והשליחות.

את הכובד הפיזי על הכתפיים.

לגדל. לבד. 7 ילדים. בלי הדרכה ובלי הנחייה ובלי הציוויליזציה שיש לנו היום.

רק על זה היא ראויה שאני אקוד בפניה עד סוף ימיי.

ואמא שלי היא הרבה מעבר.

הדמות הדומיננטית בחיי. זאת שהשפיעה כל כך הרבה על האמא שאני היום.

האישה שבזכותה אני אמא היום.

אמא.

לפעמים, כשאני מרגישה שהיא ממש לא מבינה אותי, ואנחנו רחוקות שנות אור, ברגעים האלו, אני מזכירה לעצמי כמה ויתורים היא וויתרה בחייה למעני. כמה שיבשנו לה את הלו"ז. בנינו, הרכבנו ופירקנו אותו שוב מחדש.

אמא שלי. כמה הענקת, כמה נתת, כמה השקעת, כמה בכית, כמה כאבת, כמה ייחלת לראות אותנו בתפארתנו.

כמה.

האם כשאני נזכרת בכל מה שעשית למעני מיום היוולדתי, האם יש לי הזכות בכלל לערער על מה שאת אומרת?

ברור שלא.

אז זאת נקודת המוצא. לאמא שלי המדהימה בעולם ולאמא של המגדלור המדהימה בעולם.

בזכותן אנחנו כאן.

בזכות אמא שלי – יש כאן אותי ובזכות אמא שלו – יש לי אותו, את מגדל האור שלי.

ורק על זה אני אסירת תודה להן לנצח.

וזאת, נקודת מוצא נפלאה להתחיל לטפל במערכות יחסים עם האימהות הדומיננטיות בחיינו.

אבל תעשי טובה לעצמך, ורגע לפני שאת נותנת את הבמה לעבר ומטפלת בשברי חייך.

תתני את הבמה לך. את. האמא. האמא שאת.

אז הנה תרגיל נפלא שעשינו בשבט,

"שתיים על חמש". וזה אומר:

לפנות לחמישה אנשים עם שתי השאלות הבאות:

  1. מי אני בשבילך?
  2. מה הקשר שלי איתך תורם לך?

שלחתי. שלחתי את השאלות האלו לחמישה אנשים. קרובים.

וקבלתי תשובות.

ולא ידעתי.

באמת שלא ידעתי עד כמה אני משמעותית בחיים של אחרים.

אז אם אתן כבר כאן, וקוראות / צופות בחיים של אחרים, קחו לכן רגע ותעשו את התרגיל הזה. אל תוותרו על עצמכן.

ובכן, אני יודעת כמה אני חשובה וכו'.

אבל לקרוא את הדברים שנכתבו, שחור על גבי לבן יראה לכל אחת מאיתנו שאנחנו ראויות לפרס נובל. לא פחות מזה. לא פחות.

וזה היה מרגש כל כך ונתן לי המון כוח.

ואמא אחת מופלאה ייעצה לי לעשות צילום מסך עם הדברים שכתבו לי ולתלות על לוח הלב.
לזכור תמיד מי אנחנו בשביל אחרים – נותן המון כוח, בעיקר ברגעים שקשה.

ריבונו של עולם, תן לנו סבלנות., לגדול ולגדל, לשמוע, ללמוד וללמד. ולחיות. לא לשרוד. להעז לחיות את החיים במלוא הדרם.

חיים הראויים לכתוב אותם, ראוי גם לחיות אותם.

תכתבו. תבקשו שיכתבו בשבילכן (את התרגיל),

ותכתבו למען עצמכן,

זה משנה חיים.

תודה על הזכות להיות כאן,

דוכסית.

אהבת? לחצי לייק!

תרצי לקבל מייל בכל פעם שעולה פוסט חדש בבלוג?
מלאי כאן את פרטייך:

5 תגובות

  1. ליאת 30/07/2022 ב 22:57

    כל כך אהבתי והתחברתי למה שכתבת.
    את אמא שלי היקרה איבדתי לפני מספר שנים והיא חסרה לי בכל רמ"ח איבריי.
    בדיוק לפני יומיים גיליתי שיש לי בנייד בדרופבוקס תמונות מפעם ואפילו סרטון אחד שהקלטתי אותה- פשוט נשאבתי ובהיתי בה ושמעתי את קולה ונפל לי האסימון כמה היא חסרה בחיי.
    כמה כואב לי שלא זכתה להכיר את יניב ואת הנכדים המתוקים שלה..
    חד משמעי- אין כמו אמא בעולם.
    זו עבודה כל כך לא פשוטה. מאתגרת.עם כל המשתמע של לילות ללא שינה.נסיונות הנקה. 3 ניתוחי קיסריים לא פשוטים והתאוששויות פיזיות נפשיות מטלטלות..
    ועדיין זו המתנה הכי גדולה שקיבלתי בחיי.
    זכינו.
    תודה להשם ותודה לך שהזכרת לי את זה ואיפשרת לי לשתף על אמא שלי.

    אמא שלך נשמעת מדהימה ומורידה בפניה את הכובע!

  2. שני 31/07/2022 ב 15:56

    אמאמלה דוכסית את פשוט מלכה עשיתי לי כרגע טיפול נפשי בכתיבה שלך
    את לא מבינה כמה את מדהימה שאת שופכת נושאים כאלה על הכתב כי זה לא ברור מאליו וזה גם נורא קשה לחשוף פגמים ואת פשוט מתעלה על הכל ומעלה נושאים כלכך חשובים אני מודה לך ריגשת אותי הורדת לי דמעות והעצמת אותי אני אוהבת אותך בלי להכיר אותך ואני מעריצה אותך איין כמוך תמשיכי ואל תפסיקי לכתוב אף פעם כי את עושה פה עבודת קודש תודה לך על מי שאת ומה שאת ואת הרבה מעבר למודע אצלך!!!!

  3. לינוי 31/07/2022 ב 16:48

    איך את תמיד מגיעה בזמן, עם המילים והמחשבות שנכנסות ישר ללב.
    תודה אפרת. תודה ❤️

  4. חיה 31/07/2022 ב 21:51

    את פשוט מדהימה!!
    לקרוא את הבלוגים שלך בשבילי זה פשוט זמן לנשמה!
    תמשיכי להיות מי שאת

  5. נופר 31/07/2022 ב 23:01

    את פשוט כותבת מהמםוסוחף!
    הרסה מהפוסטים שלך מהווים עבורי השראה! והסטיילללל בכלל!

השאירי תגובה

שדות חובה (*)