חצאית יום בשבוע

יש רגעים בבית קטנים כאלה מבחוץ, אבל מבפנים הם עולם שלם. 

אני משתדלת לגדל את הילדים שלי בדרך שתעשה נחת לה׳ יתברך, עם מידות, עם דרך ארץ, עם לב טוב. 

אבל האמת היא שהרגעים הכי משמעותיים לא קורים כשהכול זורם ונוח, הם מגיעים דווקא כשהילד שלנו מתמודד עם קושי. 

כשצריך לוותר, להירגע, להסתגל. כשיש התפרצות, בכי, או כשמשהו קטן לא מסתדר… 

וברגעים האלה, במקום להגיד:
“מה ילד בוגר היה עושה?”
או “זה לא מה שאני מצפה ממך…”

ניסיתי. זה לא עובד. רק מגדיל את הפער ואת התסכול…

אני שואלת אותו שאלה אחרת.

שאלה שפותחת לו דלת.

“מה לדעתך האור החיים הקדוש היה עושה עכשיו?”

יש רגע של שקט, משהו בו מתיישר.

כאילו פתאום נכנסת נוכחות אחרת לחדר. רכה יותר, גבוהה יותר.

וזה עובד.

לא כי הוא מבין לעומק מי היה האור החיים הקדוש,
אלא כי משהו ברעיון, להיות גדול יותר מהרגע, מעורר בו רצון להשתנות.

ופתאום, מול העיניים שלי,
הילד הקטן שלי מתקרב לגרסה הכי יפה של עצמו.

אני מסתכלת עליו, וחושבת, אולי זאת סיעתא דישמיא (בטוח!)  אולי זה פשוט כוח של אמונה שנכנס הביתה.

ואז באחד הימים זה פגש גם אותי. 

אמרתי לעצמי: נאה דורש – נאה מקיים.

אם אני מזמינה אותו לשאול איך צדיק היה מתנהג ברגע הזה,
איזה אמא אני בוחרת להיות מולו?

איך אמא של צדיק נוכחת בבית שלה?
איך היא מדברת כשהילד שלה מאבד שליטה?

ואז בלי שתכננתי, זה הגיע גם לבגדים. (איך לא…(: )

כי בסוף,
הבגד הוא לא רק בגד. הוא בחירה. הוא תנועה פנימית שקיבלה צורה. 

הוא שפה.

הבגד מספר איך אני פוגשת את היום שלי, איך אני פוגשת את עצמי.

ונראה לי…שאמא של צדיק לא מתלבשת מתוך הרגל.

היא מתלבשת מתוך נוכחות.

לא כי “צריך”,
אלא כי היא זוכרת מי היא רוצה להיות.

ופתאום שמתי לב,
שבשנים האחרונות התרחקתי מחצאיות ומשמלות. לאט לאט נכנסו יותר מכנסיים, מתוך מקום של נוחות, פחות הקשבה לאני הגבוהה שבתוכי.

לא כי זה לא בסדר, אלא כי זה כבר היה לא מודע. 

אז החלטתי בעדינות שאני רוצה להתלבש יותר ממקום של נוכחות.
לא מהפכה, לא קיצוניות. לא להכריז בדרמטיות על כלום. 

רק תזכורת. אחת. קטנה. בשבילי: 

חצאית אחת בשבוע, משתדלת לנסות. 

יום אחד בשבוע שבו אני עוצרת ובוחרת להתלבש מתוך חיבור אלי.
זוכרת מי אני רוצה להיות, כאישה, כאם בישראל. 

ביום הזה, אני לא שואלת רק מה נוח לי, אלא גם – איך אני רוצה להרגיש בתוך החיים שלי. 

וזה מפתיע, כמה שינוי קטן, פותח משהו גדול.

החצאית עצמה – לא האישיו. זה על כוונה.

על זה שהלבוש שלי לא מנותק מהעולם הפנימי שלי, אלא ממשיך אותו.

רגע כזה שבו הבגד מפסיק להיות תגובה (צריך להתלבש ואני רוצה משהו נוח לסגור סיפור…) והופך להיות ביטוי לכוונות שלי, לרצונות של האישה שאני רוצה להיות.

ואצלי, זה חצאיות. כן, אני רוצה לראות ולהרגיש אותי יותר בחצאיות. בע״ה.

נ.ב
לאמרי שלי יש שני שמות. “חיים” זה השם השני שלו והוא קרוי כך על שם האור החיים הקדוש, זכותו תגן עלינו. ובזכות זה הוא גם מחובר לדמות הזאת והיא נוכחת בחיינו…

ואם יש משהו אחד לקחת מכאן, זה לא אם ללבוש חצאית או לא. 

זה הרעיון.

תבחרי דמות שמעוררת השראה בילד שלך, צדיק, דמות מהתורה, או אפילו מישהו שהוא אוהב ומעריך
ותכניסי אותה ברגעים של קושי.

תשאלי: ״מה הוא היה עושה עכשיו?״ ותראי איך משהו מתרכך ונפתח בלב הטהור שלו. 

איך הילד לא רק “מתנהג יפה”, אלא ממש רוצה להיות טוב.

ואולי , בלי שתכננת, גם את תמצאי את עצמך שואלת בשקט:

מי אני רוצה להיות היום? 

בדיבור, במעשה, במחשבה, וכן, גם בלבוש. 

נאה דורשת, נאה מתלבשת (:

שלכן,

אפרת, דוכסית