צילומים לתוכנית טלוויזיה

אחרי תקופה ארוכה של ניסיונות לתאם, הם סוף סוף הגיעו.
צוות צילום של תוכנית טלוויזיה התמקמו אצלי בבית, הסתובבו בין החדרים, צילמו במשך ארבע שעות בכל פינה, שאלו כל שאלה שהייתה להם. אבל הם לא רק שאלו. הם היו נוכחים. הקשיבו באמת. משהו באנושיות שלהם, בנוכחות הפתוחה, אפשר ללב שלי להיפתח. הסכר נפרץ.

פתאום יצאו ממני מילים שלא אמרתי בקול כבר שנים, אולי אף פעם.

יש רגעים כאלה בחיים – את לא צריכה להוריד את החומות. הן פשוט נושרות.
ואת מתגלה. לא כי ניצחת. לא כי הכל הסתדר. אלא כי כבר אין בך רצון להסתיר. הסיפור שלך, שפעם נראה לך כמו כתם – הופך למקור כוח. את מבינה שהעבר שלך לא מנהל אותך יותר. ובטח שהוא לא יקבע לך את העתיד, להיפך – הוא זה שבנה אותך להיות האישה שאת היום.

הסיפור מתחיל בשער בית הספר. אני זוכרת את זה כל כך חד, כאילו זה היה אתמול. כל בוקר, אותה סצנה. מנהלת בית הספר עומדת בשער, סורקת את כל הבנות בעיניים. גם אני עמדתי בתקנון אבל לא עברתי לה בגרון. היא הייתה מביטה בי במבט של את לא מתאימה, את לא ראויה, את לא שייכת.
יום אחד היא אמרה לי: "תחכי לי בחדר, אנחנו צריכות לדבר."

אני זוכרת את ההרגשה בגוף. את הדופק המהיר. את התחושה שמשהו בי לא בסדר.
כשהיא נכנסה לחדר, היא אמרה: "אני לא יודעת מה לעשות איתך. את גבוהה, את מושכת מבטים ברחוב, אני רואה איך מסתכלים עלייך…"

ואני? רק רציתי להיעלם.
להפסיק להיות נראית.
הרגשתי בושה עמוקה. אשמה על עצם הקיום שלי. כאילו עצם זה שאני קיימת – זה בעיה. כאילו אני צריכה להתנצל על איך שאני נראית. לא זוכרת מה עניתי. אולי לא עניתי בכלל. רק עמדתי שם, קפואה.

וככה כל יום. אני באה לבית הספר. מפספסת את התפילה. מחכה שמשטר הבוקר יסתיים. הוד מעלתה תגיע לחדרה, תבהיר לי שוב שזה לא מקובל עליה איך שאני נראית. איך. שאני. נראית.

זה בעיה.

אני בעיה שצריך לפתור.

נשברתי. התפרקתי. התרסקתי.

לחלקיקים הכי קטנים שבן אדם אנושי יכול להתפרק בגיל 16.

בוקר אחד החלטתי שאין לי בשביל-מה ללכת לבית הספר. נשארתי בבית. ההורים שלי בדיוק היו בשלב שהם מפרקים את החבילה הזוגית שלהם אז לא היו פנויים לתת לי מענה. שלושה ימים נשארתי בבית.

רגע, אמרתי לעצמי, אולי יש עוד בתי ספר בירושלים? אולי שם לא עושים ככה לתלמידות?

ביום הרביעי קמתי בבוקר ונסעתי לבד לעיריית ירושלים. נכנסתי למחלקת חינוך ושאלתי איפה אפשר להירשם לבית הספר?

״מי את?" שאלה אותי אישה חביבה בכיסוי ראש חלקי. היה לה מבט טוב בעיניים. אז הלכתי אחריה לחדר שלה וסיפרתי לה בקצרה שאני מחפשת בית ספר ללמוד בו לבגרויות אבל חשוב לי מקום שמנהלת בית הספר לא עושה שם סלקציה בבוקר.

היא הייתה מאוד מוטרדת כשסיפרתי לה מה קורה בבית הספר שלי, ואמרה משהו כמו "גובה זה יתרון, לא מבינה מה הבעיה בכלל".

"טוב, שאת כבר לא שם," היא הוסיפה.

"באמת?" שאלתי בחשש, לא מאמינה שמבוגר עם עיניים טובות חושב שעשיתי צעד נכון שלא הלכתי לבית הספר שלושה ימים.

"בטח, יש לך אינטואיציה טובה," ככה היא אמרה.

לא הייתי סגורה שאני מבינה לגמרי מה משמעות המילה אינטואיציה, אבל הטון שבו היא נאמרה היה חיובי, אז זה הרגיש לי שאנחנו בסדר.

"איפה ההורים שלך?" מיהרה לשאול.

"הם עסוקים בצרות שלהם," אמרתי לה.

"טוב, אני הולכת ותיכף חוזרת, את רוצה לשתות משהו?"

היא הלכה ובאמת חזרה וליוותה אותי יד ביד עד שמצאה לי בית ספר אקסטרני בירושלים ללמוד בו.

בבית הספר החדש היו תלמידות שלבשו חולצות חצי שרוול ואפילו מכנסיים. אבל אף אחד לא עמד בשער ואף אחד לא אמר להן שהן בעיה. להיפך, היה שם חום, הייתה שם אהבה, הייתה שם נוכחות של דת, יהדות ואמונה – אבל אחרת ממה שהכרתי.
וזה היה מעניין. וזה היה מסקרן.

יום אחד, לפני עשרים שנה, הרגשתי שחסרה לי חצאית שחורה למלתחה. נכנסתי לזארה, ולראשונה בחיי קניתי מכנסי ג’ינס שחורים. לא הייתה שם התרסה. לא היה רצון למרוד. היה שם ניתוק מאוד גדול בין הגוף והנפש. הרגשתי שאני פשוט צריכה משהו שחור וזה מה שמצאתי. סימנתי וי ברשימת המשימות היומיות והמשכתי הלאה.

ומסע החיים המשיך… אני עוצרת בנקודה זו בסיפור כי אני רוצה רגע להתעכב עליה.

הניתוק הזה שהרגשתי בין מה שאני לובשת למי שאני – היה עמוק מאוד. הגוף היה תלוש, הנפש הייתה מפוחדת. רציתי בעיקר להסתיר. להיעלם.

מי יעז לתת לזה מקום?

היום אני מבינה שזה היה השלב הראשון במסע שלי.

במהלך השנים חיפשתי משמעות. חיפשתי את עצמי. הלכתי ללמוד פסיכולוגיה. צללתי לעולמות הנפש, של הילדה ההיא שבי, שרצתה כל כך שיראו אותה ולא היה לה מקום בעולם. ובמקביל, מתוך סקרנות, הלכתי ללמוד גם סטיילינג במכללת שנקר, הרגשתי שיש עוד שפה שאני רוצה לדעת לדבר. שפה של בד, של צבע, של בחירה.

ולאט לאט, ממש כמו טיפול רגשי, התחלתי לגלות שהבגדים שאני לובשת הם מראה. הם היכולת שלי להגיד משהו, גם כשאין לי מילים. והם גם הדרך שבה אני לומדת לאהוב אותי מחדש, דרך העיניים שלי.

לפני 12 שנה, כשהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה, לא ידעתי עד כמה הוא ילווה אותי במסע של החיים. כתבתי על דייטים. על חיפוש זוגיות. עד שפגשתי את המגדלור שלי – יהונתן – והשבוע חגגנו 8 שנות נישואין ועד ה – 8 אינסוף.
היום אנחנו הורים לארבעה קטנטנים, ואני ממשיכה לכתוב. ממשיכה לשתף.

במהלך השנים התחילו להגיע אליי נשים. אחרי לידה. באמצע החיים. וגם כאלו שהן בתחילת הדרך… נשים שאיבדו את עצמן בין כל ההגדרות של ״הרצף״ הדתי… והתחלתי לעבוד איתן. דרך הסיפור האישי שלהן, דרך מלתחה שהיא כמו מפת דרכים למצוא את עצמך.

היום אני יודעת להגיד בביטחון: הכסות שלנו – היא הרבה יותר מבד. היא היחס שלנו לגוף שלנו. היא הדרך שבה אנחנו מרשות לעצמנו להיראות, להרגיש, להיות.

ותוך כדי שאני כותבת אני מבינה איך עוד חתיכה בפאזל מתחברת עם העוצמה שיש באות כ׳ שמופיעה בכל כך הרבה מילות מפתח במסע שלי:

כיסוי ראש. כבוד עצמי. כנות. כף זכות. כוח. כתר על הראש.

היום הוספתי לרשימה שלי את המילה כסות.

איך לא חשבתי על זה קודם? ואיזה פלא זה שכל תקופה אני מגלה עוד עומק בדרך שאני עוברת עם האות כ׳ , האות שהופכת כל דוסית לדו(כ)סית.

האות שמחזירה לכל אישה את הקול שלה. את החמלה לעצמה. את הבחירה להיות נוכחת, לא שקופה. לא נעלמת. לא מתכווצת כדי שיאהבו אותה – אלא גדלה כדי לאהוב את עצמה.

בכל פעם שאני בוחרת בגד מתוך אהבה, בלי לבדוק אם הוא "עובר בגרון" של מישהי אחרת, אני אוספת את הילדה ההיא, שעמדה בשער בית הספר עם הראש למטה ולב סגור — ואומרת לה בעיניים רכות:

את לא בעיה. את אף פעם לא היית.

את ראויה. את נוכחת. את אהובה.

את לא מתלבשת כדי להסתיר, אלא כדי לזכור שכל בגד שאת בוחרת – מחזיר אותך אלייך.

כשאני נותנת לעצמי את המקום הזה, אני קושרת מחדש את הקשר ללב שלי ונותנת לעצמי את הרשות להיות, דוכסית.