אין לי אומץ.

ככה אני מרגישה.

אומץ לצאת מהמחילה. לשתף. לספר. לדבר. להיות נוכחת. להיות מורגשת. להיות.

מה שנורמלי עכשיו זה להסתגר. להיבהל. לפחד. להתמוטט. לקרוס אל תוך עצמנו, וחוזר חלילה.

אתמול בבוקר, קפצתי למכולת להביא בורגול ולחמניות טריות. כשנכנסתי למקום, ברכתי את המוכרת בברכת בוקר טוב, כתמיד, ושאלתי לשלומה.

היא ענתה: "חרא כמו כולם"

השתתקתי. לא עניתי לה. התכווצתי. ממש. גם קצת הצטערתי בשבילה שהיא מרגישה צורך לבלות את כל הימים שלה במכולת השכונתית, במושב לידנו, כשהיא בתחושת "חרא", תחושת אשמה, גועל וחרדה בגלל שאנחנו במלחמה עכשיו…

אנשים מתים. ואלו שחיים – הם מתים בעודם חיים. ובאמת שאף אחד לא מעז לחייך ברחובות.

וזאת הדרך שלה כנראה, בין היתר, להביע הזדהות.

חלילה לא שופטת אותה. אבל הצטערתי בשבילה.

היא קלטה את השתיקה שלי.

פשוט לא אמרתי מילה המשכתי לחפש במדפים את הבורגול והיא כיוונה אותי איפה הוא נמצא.

ואז היא כנראה הרגישה שהמשפט שלה לא עשה לי טוב.

היא ניסתה לגייס חצי חיוך ושאלה: "מה שלום המתוקים שלך?" היא שאלה.

ואז מיד אמרה "התגעגעתי לארייה."

כולם אוהבים את ארייה. כפרה עליה.

אמרתי לה שהמתוקים מרגישים מעולה, ברוך ה'.

(אני עובדת קשה על ה"מעולה" הזה בימים אלו…)

שילמתי ויצאתי. וחזרתי מהר הביתה להכין ארוחת בוקר למפגש-הולדת של אחותי האהובה.

זה לא הזמן לחגיגות, אז אני והבנות (אחיות שלי) קבענו להיפגש אצלי לרגל בוקר ההולדת, כדי לתת כוח אחת לשנייה, לחזק, לאסוף, להרים את המורל, לאכול טוב, להיות ביחד. להרים "לחיים" על הנס הזה שנקרא חיים. להתקשר בוידיאו לאבא שלנו, אגב, תכננו אחרי החגים לטוס אליו ליום ההולדת שלו וזה כמובן לא קרה…

ופתאום המילים של השיר מקבלים משמעות מלחיצה: "רציתי לונדון וקבלתי מלחמה… תראה חבר הפחד לא עובר.. הוא רק הולך ובא…."

אז שרנו לאבא שלנו בוואצאפ וידיאו.

הרחוב מאחוריו גם היה ריק.

לא שיש לי אשליות בקשר ללונדון… שם אנשים אף פעם לא מחייכים, בלי קשר למלחמה, לאנטישמיות ולשנאה.

ואז התקשרנו לאמא שלנו ושרנו גם לה. אמא שלי היא גננת והילדים אצלה בבית לא מרגישים רגשות – אשמה שהם מחייכים בימים אלו, רק רגשות חיוביים של צחוק ובכי.

מזכירה לעצמי שבכי הוא גם רגש חיובי, אז אחרי שאספנו את עצמנו ושימחנו את ההורים, אמרנו תהילים עם מנגינות שחותכות את הלב כמו סכין והדמעות נשפכות מעצמן ומגיעות עד לתוך הרצועה, איפה שהחיילים שלנו צריכים עכשיו כוח, איפה שהם נלחמים על הבית.

ה' ישמור אתכם, מלאכים שלנו.

אומץ זה להסכים לחיות. אומץ זה לרצות לחיות.

אומץ זה לומר למתוקים שלי שייכנסו הביתה, כשיש מטח "בומים" באוויר, "בואו נמשיך לשחק בבית, מתחיל להתקרר בחוץ…" אמרתי ושיקרתי.

כיפת ברזל עושה איתנו חסד עם ה"בומים" באוויר.

אמא-כיפת-ברזל עושה חסד שלא יהיו בומים של הלב. שימשיך לפעול כסדרו. יום ביומו. כמיטב יכולתי ברגע הזה.

ואם יש שאלה על הרעש (ולרוב, אין, הם כל כך שקועים בעולם הנפלא שלהם) ותודה לאל שהם עדיין בגיל שאני יכולה לומר "זה כלום, משאית פורקת סחורה מעבר לכביש…"

"בואו, בואו הביתה מתוקים אהובים שלי."

אצלנו בבית, המלחמה נשארת בחוץ.

כולם מוזמנים לבוא. תמיד. יש גם ממ"ד, יש עוגיות ויש נענע טרייה.

אבל אנחנו במלחמה, אז יש רק תנאי אחד: לא מדברים על המלחמה. בשום שפה. לא מזכירים את המילה.

וככה, בזכות זה, שהתודעה לא עסוקה במלחמה, הנפש יכולה להיות בהודיה.

אז אני מדליקה נר שיאיר קצת את החושך ואני ממלמלת תודה.

יש לי רשימות של תודה.

ולזמן הזה יש רשימה בעל פה של הודיות שמשתנות בכל רגע בהתאם לצורכי השעה.

תודה אלוקים. תודה שהמתוקים שלי בגיל הזה שאני יכולה לשקר מצד אחד ולעטוף אותם מהצד השני, וכשארייה שואלת "למה סבא עושה קידוש ואיפה אבא? "

אז תודה, תודה לך ריבונו של עולם שאני לא צריכה להסביר את המצב.

"אבא מתעכב בשיעור תורה, עוד מעט הוא מגיע…" אני אומרת לארייה ומסיחה את דעתה עד לפעם הבאה.

רק עד לפעם הבאה.

אבאל'ה, תודה שאתה יודע. יש אנשים שטובים בהסברה.

בזה, אני ממש גרועה.

לא טובה בהסברים, בהסברה.

תודה שאני לא צריכה להסביר דברים שאני בעצמי לא מבינה.

…..

ואז בלילה – שפתאום – מגיע ממש מהר – הבית שקט, התריסים מוגפים, אמא טובה דייה מתפרקת מההווה ומתרפקת על זיכרונות מהעבר הלא רחוק, ומכינה קפה, ומוציאה מהתנור עוגיות טעימות שהוא אוהב, וגוללת בפיד של הגלריה ושולחת תמונות מהיום שהיה להורים שלי ולהורים שלו, ולאבא של המתוקים האלו.

ואז גוללת בפיד של המשימות. רשימות – רשימות – משימות – משימות – של הבית, של העסק, של החיים עצמם.

וסוגרת את כל ה"פידים", של התמונות ושל המשימות. פותחת את הפיד של התפילות ומבקשת רק דבר אחד: בבקשה, אלוהים, תן לי אומץ להיות אמא טובה דייה, גם מחר.

ואז הטלפון שלי מצלצל,

סירי: " יהונתן- שלי-לב -אדום – מתקשר, לענות? "

"בטח לענות." אני יורה בחזרה לאוזנייה שמחוברת אלי כמו אינפוזיה לנשמה.

אבל סירי לא מבינה לב אדום של אמא במלחמה.

חברות לעט, וגם לעת 🙂 הזאת,

אשמח שתכתבו לי בתגובות מה איתכם ואיך קצב פעימות הלב והאם התפללתן שיהיה לכן אומץ היום? רק היום. כל יום. ביומו.

נעבור את זה ביחד.

אפרת, דוכסית