קראו לה דנה.
הכרנו בגלגול הקודם שלי, בתקופה שבה עבדתי במשרד ממשלתי במסגרת משרה סטודנטיאלית, הרבה לפני שידעתי מה זה אומר לנהל בית, לגדל ילדים, לתמרן בין אינספור משימות ולהרגיש שלפעמים גם עשרים וארבע שעות ביממה הן בסך הכול המלצה לא ממש מוצלחת של מי שתכנן את היממה.
דנה הייתה אז אמא לשני ילדים קטנים, החזיקה במשרה בכירה, נסעה מדי יום למרכז הארץ, ניהלה בית, זוגיות ומשפחה, ובין כל אלה, כאילו לא היו לה מספיק דברים לעשות עם הזמן הפנוי שלא היה לה, היא גם כתבה טור בעיתון.
״הילדים יהיו בסדר״, כך קראו לטור שלה.
אני זוכרת שהסתכלתי עליה בהשתאות ושאלתי את עצמי מאיפה, למען השם, יש לאישה הזאת כוח וזמן לכל הדברים האלה, איך היא מצליחה לג'נגל בין כל העולמות, ובעיקר, מתי בדיוק היא מוצאת את הרגע לשבת ולכתוב על החיים שהיא כל כך עסוקה בלחיות.
הייתי אז רווקה, צעירה, עוד לא טעמתי באמת את טעמם של החיים המלאים והאינטנסיביים, ובוודאי שלא יכולתי להבין עד כמה אפשר לאהוב את החיים שבנית לעצמך ובאותה נשימה גם להשתוקק לכמה שעות שבהן אף אחד לא צריך ממך שום דבר.
עברו מאז לא מעט שנים.
החיים, כדרכם, עשו את שלהם, ואני הפכתי לאמא לארבעה ילדים שנולדו בתוך חמש שנים, לרעיה, לעצמאית, לאישה שמנסה להחזיק באהבה גדולה כמה וכמה עולמות במקביל, ולמי שמבינה היום הרבה יותר טוב את אותה דנה, אף על פי שאני עדיין תוהה לפעמים מאיפה היא מצאה זמן לכתוב טור בעיתון.
ואז, דווקא בלונדון, העיר שאני כל כך אוהבת, חזר אליי המשפט ההוא.
הילדים יהיו בסדר.
ארבעה ילדים, שני הורים ומבצע לוגיסטי בינלאומי
במהלך הביקור האחרון שלנו בלונדון הכרתי אישה מדהימה, גדולה ממני בעשור, שבחרה לחיות את חייה כרווקה ולא להביא ילדים לעולם.
אני אוהבת מפגשים כאלה, עם נשים שהחיים שלהן נראים אחרת משלי, שהבחירות שלהן שונות, שהדרך שלהן אינה הדרך שלי, ובכל זאת יש משהו כל כך מעניין ומעשיר באפשרות לשבת מול אישה אחרת, להקשיב לסיפור שלה ולגלות כמה דרכים שונות יש לחיות חיים מלאים ומשמעותיים.
תוך כדי שיחה סיפרתי לה קצת על ההכנות שקדמו לנסיעה הזוגית שלנו, ועל מה שהיה כרוך בעבורי כדי שאוכל לעלות על מטוס עם המגדלור שלי, להשאיר את ארבעת הילדים האהובים שלנו בארץ ולצאת לכמה ימים שבהם נהיה, ובכן, רק אנחנו.
ואני אומרת ״לעלות על מטוס״ כאילו מדובר בפעולה פשוטה של אריזת מזוודה, בחירת לוק לשדה התעופה והחלטה הרת גורל בשאלה כמה זוגות נעליים באמת צריך לארבעה ימים בלונדון.
אבל האמת היא שכדי ששני הורים לארבעה ילדים קטנים יוכלו לצאת מהארץ יחד, נדרש מבצע לוגיסטי שלא היה מבייש חמ״ל של משרד ממשלתי, ואם כבר הזכרתי את הגלגול הקודם שלי, אני יכולה להעיד שיש לי למה להשוות. חחח.
מי מוציא את הילדים מהמסגרות, מי אוסף את מי, מי נשאר לישון איתם, מי לוקח לחוגים, מי מחזיר, מי דואג לארוחות, מי אחראי על הבוקר, מי על אחר הצהריים, מה כל ילד אוהב לאכול, מה פחות, אילו בגדים כדאי להכין, מה מתאים למזג האוויר, ואיך בדיוק דואגים שכל הדבר המופלא הזה שנקרא משפחה ימשיך להתנהל גם כשאמא ואבא נמצאים כמה אלפי קילומטרים מכאן.
כתבתי הכול.
לו״ז שבועי מפורט, תפריט לבית הספר, בגדים לכל ילד בהתאם להעדפות שלו, הסברים, דגשים, הערות, תזכורות, ועוד כמה חפירות קטנות על כל ילד, כי בכל זאת, אם כבר משאירים הוראות הפעלה, כדאי שיהיו מקיפות. (:
ואחרי שסיימתי לכתוב את כל הרשימות, לעבור על כל הפרטים ולהודות לכל האנשים האהובים שהתגייסו לפרויקט האדיר הזה ואפשרו לנו לצאת יחד לחופשה, אמרתי להם משהו שלכאורה סתר את כל מה שעשיתי עד לאותו רגע.
עזבו הכול.
כל הלו״זים, הרשימות, ההוראות וההמלצות נועדו רק לתת לכם כלים, כדי שיהיה לכם קל יותר, נעים יותר ופשוט יותר, אבל שום דבר מזה לא באמת חשוב כמו העובדה שאני יודעת שהילדים שלי נמצאים בידיים טובות.
אני סומכת עליכם.
תעשו מה שנוח לכם, תזרמו איתם, תיהנו מהם, והכי חשוב, בבקשה, תנו להם מלא נשיקות וחיבוקים מאיתנו.
אנחנו תכף חוזרים.
ושחררתי.
איזו הרגשה משחררת זאת, לשחרר.
לכבות את ההתראות, להדליק את החיים
ביומיום שלי יש כל כך הרבה התראות, תזכורות ואירועים בלוח השנה, עד שלפעמים נדמה לי שהטלפון שלי מנהל חיים חברתיים עשירים יותר משלי.
בית הספר, הגנים, החוגים, המפגשים החברתיים, האיסופים, ההסעות, ההודעות, וכל הדברים הקטנים שמרכיבים את שגרת החיים של ארבעה ילדים, ושדורשים ממני להיות כל הזמן עם יד על הדופק, עם עין על השעון ועם איזו פינה במוח שתמיד זוכרת מה הדבר הבא שצריך לקרות.
וכשעליתי על המטוס ללונדון אהובתי, עם המגדלור אהובי, עשיתי משהו קטן שהרגיש לי גדול מאוד.
ביטלתי את כל ההתראות.
של בתי הספר והגנים, של החוגים ושל המפגשים החברתיים.
לא כי הפסקתי להיות אמא, לא כי הילדים הפסיקו להיות הדבר הכי יקר לי בעולם, אלא כי החלטתי שבימים הקרובים אני יכולה לסמוך על האנשים שאוהבים אותם, להניח לרגע את האחריות היומיומית שמלווה אותי כמעט לכל מקום, ולהיות נוכחת במקום שבו אני נמצאת.
והפעם, המקום הזה היה לצד האיש שלי.
בלי לחשוב מי צריך להגיע לאן בעוד שעה, בלי לבדוק אם מישהו שלח הודעה בקבוצת ההורים, בלי לתכנן בראש את ארוחת הערב תוך כדי שיחה על משהו אחר, ובלי להרגיש שאני צריכה להיות זמינה לכל העולם בכל רגע נתון.
פתאום היה מקום.
מקום לשיחה, לצחוק, לשקט, לספונטניות, ולכל הדברים הקטנים שנדחקים לפעמים אל תחתית הרשימה, לא מפני שהם פחות חשובים, אלא מפני שהם פשוט לא צועקים מספיק חזק.
וזה גרם לי לחשוב כמה קל לנו להישאב אל תוך החיים שאנחנו כל כך אוהבות.
להיות אמא, להיות אישה, ולהשתדל לא להיעלם בדרך
ללדת ארבעה ילדים בתוך חמש שנים זאת חוויה יוצאת דופן, מרגשת, ממלאת, מעייפת, משמחת, אינטנסיבית, ולפעמים כל הדברים האלה יחד, עוד לפני שהשעה שמונה בבוקר.
וכשאת אמא שיש לה גם סטנדרטים, רצונות וחזון לגבי האופן שבו היא רוצה לגדל את הילדים שלה, האינטנסיביות הזאת מקבלת עוד כמה שכבות.
כי אני לא רוצה רק שהילדים שלי יהיו שבעים, לבושים ויגיעו בזמן למסגרות, אף על פי שבואו נודה באמת, יש בקרים שבהם גם שלושת הדברים האלה יחד נחשבים להישג מרשים ביותר.
אני רוצה להכיר אותם.
להכיר באמת.
לדעת מה עובר על כל אחד מהם, מה משמח אותו, מה מעסיק אותו, מה מפחיד אותו, מה הוא צריך ממני דווקא עכשיו, ואיך אני יכולה להעניק לו את התחושה שהוא נראה, אהוב וחשוב, גם כשהוא אחד מארבעה ילדים שכולם זקוקים לאמא שלהם, ולפעמים כולם זקוקים לה בדיוק באותה השנייה.
חשוב לי זמן איכות עם כל ילד, חשוב לי להיות מעורבת, להקשיב, לחבק, להתפלל עליהם, להעניק להם עולם ומלואו, ולבנות עבורם בית שיהיה הרבה מעבר למקום שבו ישנים ואוכלים.
ועוד לא אמרתי מילה על התפעול השוטף של הבית, על הכביסות שנדמה שיש להן יכולת רבייה עצמאית, על הארוחות, על הסדר, על כל הדברים שאיש אינו רואה כשהם נעשים, אבל כולם מרגישים היטב כשהם לא נעשים.
ובתוך כל זה יש גם קריירה עצמאית, שאני אוהבת מאוד ושבחרתי לבנות בווליום ובמינון שמתאימים לחיים שלי כאמא במשרה מלאה, עם הרצון ליצור, לכתוב, להרצות, לפגוש נשים, להתפתח ולהמשיך לתת מקום גם לחלומות ולשאיפות שלי.
ויש גם אותי.
את אפרת.
האישה שהייתי לפני שהפכתי לאמא, האישה שאני היום, וכל הנשים שעוד אהיה בעזרת השם בדרך.
אני לא רוצה להיות בסוף סדר העדיפויות של החיים שלי, ואני גם לא רוצה להרגיש שכדי להיות אמא טובה אני מוכרחה לוותר על כל שאר החלקים שמרכיבים אותי.
אבל אני יודעת כמה קל שזה יקרה.
לא מתוך החלטה מודעת, לא כי מישהו ביקש ממני לוותר, אלא פשוט כי החיים דורשים את שלהם, והם עושים את זה יפה מאוד, בהתמדה מרשימה ובלי להתחשב במיוחד בתוכניות האחרות שלי.
ובתוך כל העשייה הזאת, יש עוד מערכת יחסים אחת, חשובה כל כך, שזקוקה גם היא לזמן, לנוכחות ולהשקעה.
הזוגיות שלנו.
ואם כל הכוכבים יסתדרו, אולי נצליח לשתות קפה יחד
לפעמים אני חושבת על כל התנאים שצריכים להתקיים כדי שנוכל לשבת יחד בערב, בנחת, וליהנות מזמן זוגי אמיתי.
קודם כול, אני צריכה להרגיש מצוין, פיזית, מנטלית ורגשית, כי גם לזה יש משמעות, והמגדלור צריך להיות בבית, והבית רצוי שיהיה נקי ומסודר, וארוחת הערב כבר מאחורינו, וכל הילדים ישנים, וערימות הכביסה קופלו והוחזרו למקומן, ואם אפשר גם שלא יישארו מיליון דברים פתוחים למחר בבוקר.
בקיצור, צריך שכל הכוכבים בשמיים יסתדרו בדיוק במקומם, ורצוי שגם מרקורי יהיה במצב רוח טוב. חחח.
ואז, כשהכול סוף סוף קורה, ואנחנו יושבים יחד, מה לדעתכן הנושא הראשון שעולה לשיחה?
הילדים, כמובן.
מה היה היום, מה צריך לעשות מחר, מה אמרה הגננת, מה קרה בבית הספר, מי צריך משהו, מה כדאי שנעשה אחרת, ומה מחכה לנו בשבוע הבא.
כי גם כשאנחנו מצליחים לפנות זמן לזוגיות, לא תמיד אנחנו מצליחים לפנות בתוכנו את המקום שיאפשר לנו להיות לרגע רק בני זוג.
ואני אוהבת לדבר על הילדים שלנו, באמת שאני אוהבת, אבל אני אוהבת גם לדבר איתך על דברים אחרים.
אני אוהבת את השיחות שלנו, את ההומור שלנו, את האפשרות להיות יחד בלי למהר לשום מקום, ואת הידיעה שמתחת לכל התפקידים שאנחנו ממלאים, לכל האחריות שאנחנו נושאים ולכל הדברים שבנינו יחד, יש עדיין שני אנשים שבחרו זה בזו.
ואני רוצה להמשיך לבחור בנו.
לא רק כשהילדים יגדלו, לא רק כשהבית יהיה שקט יותר, לא רק כשיהיה לנו יותר זמן, ולא רק באיזה עתיד רחוק שבו נוכל סוף סוף לשבת יחד ולדבר על כל השנים שבהן היינו עסוקים מדי בשביל לשבת יחד ולדבר.
אני רוצה אותנו עכשיו.
ברגע הזה ממש.
כשאנחנו עדיין צעירים מספיק כדי לטייל עד שכואבות הרגליים, להתלהב מחלון ראווה, לצחוק משטויות, להתרגש מהצגה, ולגלות שגם אחרי כל מה שהחיים מביאים איתם, עדיין כיף לנו פשוט להיות יחד.
כי אני לא רוצה שניזכר בזוגיות שלנו רק כשנהיה קשישים מדי, עייפים מדי או חלילה מרוחקים מדי.
ובאחד הערבים בלונדון התארחנו בבית השגריר הישראלי, בערב מרגש במיוחד, שבו מצאתי את עצמי מוקפת באנשים שלא הכרתי, למעט חברי המשלחת שהגיעו איתנו מישראל, וכולם שוחחו עם כולם, החליפו חוויות, ובעיקר עסקו במה שהבריטים כנראה יודעים לעשות היטב — מינגלינג. שעתיים שלמות, שיהיו בריאים. חחח.
ואני עמדתי שם, התבוננתי באנשים, באחווה היהודית המרגשת הזאת על אדמת ניכר, ובעיקר במגדלור שלי, והבטתי בו בהערצה.
ופתאום חשבתי על אפרת של לפני עשור.
זאת שהייתה רוצה שהאדמה תפתח את פיה ותבלע אותה בסיטואציה כזאת, שהייתה כנראה שולפת את הטלפון כדי להיראות עסוקה, רק כדי שאף אחד לא יבחין שהיא עומדת לבדה ולא ממש יודעת מה לעשות עם עצמה.
והנה אני, עשר שנים אחר כך, עומדת בדיוק באותה סיטואציה, כמעט לא מחליפה מילה עם איש, ולא מרגישה צורך לברוח ממנה.
לא הרגשתי שאני צריכה להיראות עסוקה, לא הרגשתי שאני צריכה להיות מעניינת, ולא הרגשתי שאני מוכרחה להשתלב בכל שיחה כדי להצדיק את הנוכחות שלי שם.
פשוט הייתי.
והיה לי טוב.
וחשבתי לעצמי כמה יפה הדבר הזה, שאנחנו יכולים לצעוד יחד כל כך הרבה שנים, לבנות בית, לגדל ילדים, להתמודד עם החיים על כל מה שהם מביאים איתם, ובתוך כל זה גם להמשיך לפגוש גרסאות חדשות של עצמנו ושל האדם שאנחנו אוהבים.
ואולי זאת עוד סיבה שבגללה חשוב לי כל כך הזמן הזה שלנו.
כדי שלא נהיה רק אבא ואמא שמנהלים יחד משפחה אהובה, אלא גם שני אנשים שממשיכים לראות זה את זו, להתפעל, להסתקרן, לצמוח ולהכיר מחדש.
כי לפעמים, בתוך כל מרוץ החיים, אנחנו כל כך עסוקים בלדאוג שהמשפחה שלנו תגדל יפה, שאנחנו שוכחים שגם האהבה שלנו צריכה מקום לגדול בו.
הילדים יהיו בסדר. אבל מה איתנו?
מאז אותה תקופה שבה הכרתי את דנה, המשפט הזה מלווה אותי.
הילדים יהיו בסדר.
אני אומרת אותו לעצמי, ובאותו לילה בדיוק עוברת בין החדרים כדי לראות שכולם מכוסים, נושמים בנחת וישנים טוב.
הילדים יהיו בסדר, אני מזכירה לעצמי, ובינתיים מכינה להם את הבגדים למחר, חושבת על כל אחד מהם, מתפללת עליו ומבקשת עבורו מבורא עולם את כל הטוב שבעולם.
הילדים יהיו בסדר, אני אומרת, ובודקת שהכול מוכן, שכולם קיבלו את מה שהם צריכים, ושלא שכחתי משהו חשוב.
ואולי דווקא בגלל שאני כל כך אוהבת אותם, וכל כך רוצה שיהיה להם טוב, אני צריכה להזכיר לעצמי שוב ושוב שהאהבה שלי אליהם אינה נמדדת רק בכמה אני עושה עבורם, אלא גם ביכולת שלי לסמוך עליהם, על האנשים שסביבם ועל העולם שימשיך להסתובב גם כשאני לא מנהלת כל רגע ממנו.
אני לא חושבת שאפשר או שצריך להפסיק לדאוג לילדים שלנו, ואני גם לא בטוחה שהייתי רוצה להפסיק, כי יש משהו בדאגה הזאת שהוא חלק בלתי נפרד מהאהבה האימהית.
אבל אני כן רוצה ללמוד להבחין בין אחריות לבין הצורך להחזיק הכול, בין נוכחות לבין זמינות בלתי פוסקת, ובין הרצון להעניק לילדים שלי את כל העולם לבין ההבנה שגם לי מותר להיות חלק מהעולם הזה.
ובעיקר, אני רוצה לזכור שהילדים שלנו לא זקוקים רק לאמא שמספיקה הכול.
הם זקוקים לאמא שחיה.
לאמא שמחה, אוהבת, מתפתחת, שיש לה תשוקות וחלומות, שיודעת להעניק לאחרים אבל גם לקבל, שיודעת להישאר קרובה אליהם ובאותה נשימה לא לאבד את הקרבה לעצמה ולאיש שאיתו בחרה לבנות את הבית הזה.
אני רוצה שהם יגדלו וידעו שאפשר להיות הורים מסורים ואוהבים, ובאותה נשימה גם בני זוג שמשקיעים באהבה שלהם.
שאהבה אינה רק הדבר שממנו מתחילה משפחה, אלא גם משהו שצריך להמשיך לטפח בתוך המשפחה.
ולפעמים, בשביל כוס קפה אחת איתך, בלי לו״ז, בלי איסופים, בלי רצונות וצרכים של אף אחד אחר, הייתי נותנת גם אלף דולר.
ואם כבר אלף דולר, אז אולי עדיף בלונדון, עם איזה סיבוב קטן בחנויות בדרך. בכל זאת, צריך להיות יעילים. חחח.
לונדון אהובתי, כמה טוב שבאנו
ואם כבר לונדון, איזה כיף היה לנו.
אני לא יודעת להסביר בדיוק מה יש בעיר הזאת שגורם לי להתאהב בה בכל פעם מחדש, אבל מהרגע שאני מגיעה אליה, משהו בי מתרחב, מתרגש ומתמלא בפרפרים.
אולי זאת האווירה, אולי הרחובות, אולי האנשים האדיבים שכל כך נעים לפגוש, אולי השילוב הזה בין עיר גדולה, סואנת ומלאת חיים לבין תחושה כמעט ביתית שאני מרגישה בכל ביקור.
ואולי, אם להיות ממש כנה, גם לשופינג המוצלח במיוחד יש חלק לא מבוטל בסיפור האהבה הזה. (:
אני אוהבת להסתובב בלונדון, להיכנס לחנויות, לגלות מקומות חדשים, להתרגש מדברים קטנים, ואפילו הנסיעה ברכבת התחתית היא מבחינתי חוויה בפני עצמה.
יש משהו נפלא בלהיות במקום אחר, לצאת לרגע מהמסלול הקבוע של החיים, ללכת ברחוב בלי יעד מוגדר ובלי צורך להגיע לשום מקום בשעה מסוימת, ולתת ליום להפתיע אותך.
וכמובן, איך אפשר בלי קצת תרבות.
הפעם הלכנו לראות את המחזמר מלך האריות, ואני אומרת לכן כבר עכשיו, אם אתן מגיעות ללונדון ויש לכן אפשרות לראות את ההצגה הזאת, לכו!
איזו הצגה.
איזו חוויה.
כמה בכיתי.
אמאל׳ה.
אני חושבת שאני כבר יכולה לכרטס את עצמי לביקור הבא בלונדון רק כדי לראות אותה שוב, כי יש יצירות שפשוט מצליחות לגעת במקומות הכי עמוקים בנפש, גם כשאת מכירה את הסיפור, יודעת מה עומד לקרות, ובטוחה שאת מגיעה בסך הכול לערב נחמד בתיאטרון.
ובכל זאת, את יושבת שם, מתרגשת עד דמעות, ונותנת לעצמך להיסחף.
היו לנו גם מפגשים מעניינים ומרגשים, שיחות, ארוחות ערב, רגעים יפים, וכל הדברים הקטנים שמצטברים יחד לחוויה שנשארת הרבה אחרי שהמזוודות חוזרות למקום.
אבל לפני הכול ואחרי הכול, לונדון היא בשבילי הרבה יותר מעיר יפה, מחנויות מוצלחות או מהצגה טובה.
לונדון היא גם משפחה.
לא לחכות שיהיה מאוחר
אתן כבר יודעות שאבא שלי גר בלונדון, ובכל פעם שאני מגיעה לכאן, זאת הזדמנות בשבילי לפגוש אותו, לבקר, לצאת איתו קצת, לשבת יחד ולחגוג את החיים.
היום.
עכשיו.
לא מתישהו.
יש משהו במרחק הגיאוגרפי שבין בני משפחה שגורם לך להבין עד כמה המפגשים האלה יקרים, ועד כמה שום דבר אינו מובן מאליו.
כשאנחנו חיים קרוב לאנשים שאנחנו אוהבים, קל לנו לפעמים להניח שתמיד תהיה עוד הזדמנות, שעוד מעט נקבע, שבשבוע הבא ניפגש, ושכשיהיה קצת פחות עמוס נמצא את הזמן.
אבל כשמפרידים ביניכם אלפי קילומטרים, את מבינה שהזמן המשותף הוא מתנה שצריך לבחור בה, לפנות לה מקום ולהעריך אותה כשהיא מגיעה.
ואני חושבת שההבנה הזאת נכונה לא רק למערכות יחסים בין הורים לילדים בוגרים, אלא לכל מערכת יחסים משמעותית בחיינו.
אנחנו מחכים כל כך הרבה פעמים לרגע המתאים.
לרגע שבו נהיה פחות עסוקים, פחות עייפים, יותר פנויים, יותר מסודרים, כשהילדים יגדלו קצת, כשהעבודה תירגע, כשהבית יהיה מאורגן, כשכל הדברים שמעסיקים אותנו עכשיו יסתדרו סוף סוף.
אבל החיים לא באמת עוצרים וממתינים לנו עד שנהיה מוכנים לחיות אותם.
הם קורים.
בזמן שאנחנו מכינים רשימות, מתכננים תוכניות, דואגים למחר ומנסים להספיק את כל מה שצריך היום.
והם טסים כל כך מהר.
פתאום את מבינה שעברו שנים מאז שהיית אותה רווקה צעירה שהסתכלה על דנה ותהתה איך היא מספיקה הכול, ושהיום את בעצמך האישה הזאת, שמנסה להחזיק כל כך הרבה דברים בבת אחת, ועדיין מוצאת את עצמה שואלת איך אפשר להספיק עוד קצת.
ופתאום את מבינה שהילדים הקטנים שלך לא יישארו קטנים לנצח, שההורים שלנו מתבגרים, שגם אנחנו מתבגרים, ושכל תקופה בחיים מביאה איתה יופי מיוחד שלא יחזור בדיוק באותה הצורה.
וזאת אולי אחת הסיבות שבגללן חשוב לי כל כך ליצור חוויות משמעותיות עם האנשים שאני אוהבת.
לא לחכות לאירוע גדול, לסיבה מיוחדת או לתאריך חגיגי.
פשוט לחיות.
לצאת, להיפגש, לנסוע, לצחוק, להתרגש, לשבת לקפה, להיות יחד.
כי בסופו של דבר, מעבר לכל הדברים שאנחנו עושים, משיגים, בונים ומתכננים, החיים שלנו מורכבים גם מהרגעים שבהם היינו באמת נוכחים עם האנשים שאנחנו אוהבים.
ומה נשאר איתי מהפעם הזאת?
כשאני חושבת על הביקור האחרון שלנו בלונדון, אני מבינה שמה שהפך אותו ליוצא דופן עבורי לא היה רק מה שעשינו, המקומות שבהם ביקרנו או החוויות שאספנו בדרך, אלא דווקא האפשרות להיות שם קצת אחרת.
להיות רעיה, בלי שבכל רגע אהיה גם מנהלת התפעול של המשפחה.
להיות בת, וליהנות מהזמן עם אבא שלי.
להיות אישה שפוגשת נשים אחרות, מקשיבה לסיפורים שלהן ומגלה עוד משהו על עצמה דרך המפגש איתן.
להיות אפרת, זאת שאוהבת לטייל, להתלבש יפה, לצחוק, להתרגש, לכתוב, להכיר אנשים, להתפעל מהעולם, ולפעמים גם לבכות בהצגה כאילו לא ראתה מעולם את מלך האריות.
ולהיזכר שכל החלקים האלה אינם מתחרים זה בזה.
אני לא צריכה לבחור בין להיות אמא טובה לבין להיות אישה שטוב לה, בין להיות רעיה אוהבת לבין להיות עצמאית עם חלומות, ובין לדאוג למשפחה שלי לבין לאפשר לעצמי לחיות חיים מלאים גם מחוץ לגבולות הבית.
אני כן צריכה לבחור, שוב ושוב, איך לתת מקום לכל הדברים החשובים לי, מתוך הבנה שלא תמיד יהיה איזון מושלם, שלא תמיד אספיק הכול, ושאולי בכלל אין צורך להספיק הכול כדי לחיות חיים טובים.
לפעמים צריך דווקא להסכים להשאיר משהו לא גמור.
להניח את רשימת המטלות.
לכבות את ההתראות.
לסמוך על האנשים שאוהבים אותנו.
ולצאת לחיות.
אני חושבת על דנה, על הטור שכתבה לפני שנים, ועל המשפט ההוא שנשאר איתי הרבה אחרי שהדרכים שלנו נפרדו.
הילדים יהיו בסדר.
אני לא יודעת אם היא העלתה בדעתה אז שהשם שבחרה לטור שלה ימשיך להדהד אצלי כל כך הרבה שנים אחר כך, ויקבל משמעות חדשה דווקא כשאהפוך בעצמי לאמא.
אבל היום אני מבינה אותו אחרת.
הילדים יהיו בסדר, בעזרת השם, לא מפני שאין לנו אחריות כלפיהם, אלא מפני שאנחנו מעניקים להם כל כך הרבה אהבה, ביטחון ושורשים, ובתוך כל אלה אנחנו יכולים גם ללמוד לתת להם כנפיים, ולתת לעצמנו קצת אוויר.
והילדים האלה, המתוקים שלנו, יגדלו.
יום אחד הם כבר לא יצטרכו שנכין להם בגדים למחר, שנזכיר להם מה לקחת לבית הספר, שנלווה אותם לכל מקום ושנדאג לכל פרט קטן בחייהם.
הם יצאו אל העולם, יבנו את החיים שלהם, יבחרו את הדרכים שלהם, ובעזרת השם יהיו בסדר.
ואנחנו?
אני רוצה שגם אנחנו נהיה בסדר.
יותר מבסדר, אפילו.
אני רוצה שנמשיך לאהוב, להתרגש, לצחוק, לגלות, לצמוח ולמצוא זה את זו בתוך כל השינויים שהחיים עוד יביאו איתם.
אני רוצה שנמשיך להיות שני אנשים שיש להם עולם משותף, גם מעבר לעולם המופלא שבנינו עבור הילדים שלנו.
ואני רוצה שנזכור שההשקעה בזוגיות שלנו אינה משהו שנעשה רק כשיישאר זמן, אלא אחת ההשקעות החשובות ביותר שאנחנו יכולים לעשות בחיים שלנו, עבור עצמנו וגם עבור המשפחה שלנו.
דנה, תודה על התזכורת.
לונדון אהובתי, תודה על הפרפרים, על החוויות, על המפגשים ועל האפשרות לעצור לרגע את מרוץ החיים ולהיזכר כמה טוב פשוט להיות בהם.
ולמגדלור שלי, תודה על האפשרות להמשיך ליצור יחד זיכרונות, לא רק עבור הילדים שלנו, אלא גם עבור שני האנשים שהיינו עוד לפני שהם הגיעו לעולם ושממשיכים לצעוד יחד בתוכו.
אני חוזרת הביתה אל ארבעת האהובים שלי, אל החיבוקים, הנשיקות, השגרה, הלו״זים, ההתראות, הכביסות וכל הבלגן הטוב הזה שאני כל כך אוהבת.
אבל אני חוזרת גם עם עוד משהו.
עם תזכורת קטנה לכך שלא צריך לחכות שהחיים יהיו פחות עמוסים כדי ליהנות מהם, שלא צריך לסיים את כל המשימות כדי להרגיש ראויים למנוחה, ושלא צריך לחכות שהילדים יגדלו כדי לתת מקום גם לאהבה שבזכותה המשפחה הזאת התחילה.
ובעיקר, עם הכרת תודה גדולה על הזכות לחיות, לאהוב, לכתוב וליצור חוויות משמעותיות בחיי ובחיי האנשים האהובים עליי.
כי הילדים יהיו בסדר.
וחשוב מאוד שגם אנחנו נהיה.
אפרת, דוכסית
