יש לך סיבה טובה לקום בבוקר?

יש לך סיבה טובה לקום בבוקר?

חיפשתי עכשיו בתיבת המייל שלי ומצאתי.

מייל שכתבתי למישהי לפני 10 שנים. לפני שקם הבלוג. לפני שקמו החוויות והתחושות שלי לחיים. לפני שהייתה לי הבמה, המקום, האפשרות הזאת לכתוב, להתבטא ולשגר לעולם.

אי שם, לפני עשור, הרגשתי שאני רוצה את המקום הזה, רוצה לכתוב. שיש לי מה לומר.

אז פניתי במייל ועכשיו מצאתי אותו, את המילים שכתבתי לפני עשר שנים לעורכת מגזין נחשב במגזר הדתי, ספרתי לה על עצמי בכמה מילים, ושאלתי האם אוכל לכתוב להם, היא ענתה לי שסיפור חיי מעניין אותה ואולי אני נושא לכתבה במגזין.

בהמשך, היא כתבה לי באותו המייל שתשמח לראות חומרים שכתבתי, עניתי לה שמעולם לא כתבתי באופן רשמי לשום מקום והיא שאלה אם אוכל לכתוב טור חד פעמי ולשלוח אליה להתרשמות.

התרגשתי. קודם כל מחלופת המיילים הזאת. עורכת משיבה לי ומתכתבת איתי זה הרגיש לי כל כך טוב, ושנית, התרגשתי שהנה, מבקשים ממני לכתוב טור. לא בשביל לפרסם עדיין רק בשביל להתרשם מיכולת הכתיבה שלי, וכתבתי.

שתפתי בחוויה שעברתי על מצנח רחיפה (באופן סימבולי, טסתי בכדור פורח בשבוע שעבר… (:  )

כנראה שבזמנו, זאת הייתה חוויה אחרונה שעשיתי ולכן עלתה לי לראש.
הכתיבה הייתה בוסרית, לא מלוטשת, מאוד כבדה ומבוהלת. (אגב, אני מאמינה שהכתיבה היא ראי לנפש וכנראה אני הייתי האישה הבוסרית, "הכבדה" המבוהלת והלא מלוטשת בעליל… אין מה לעשות, התפתחות אישית זה כלי שלא הכרתי עדיין בגילאי העשרים המוקדמות בחיי)

בקיצור, כתבתי טור. ושלחתי אותו בחגיגיות לעורכת.

עד היום היא לא חזרה אלי מהמייל ההוא.

יכול להיות שהיא נבהלה. יכול להיות שהיא בכלל לא קראה. מה שקרה אצלי זה שבהתחלה קצת התאכזבתי, אבל מהר מאוד אמרתי לעצמי:

אם העורכת שואלת איפה אני כותבת, כנראה שאני צריכה לצבור ניסיון בכתיבה. וככה פתחתי את הבלוג.

אמרתי לעצמי שאכתוב לעצמי, אפרסם ל 20 החברים שלי בפייסבוק ואולי יום אחד מישהו יקרא את מה שאני כותבת.

הטורים הראשונים שעלו לבלוג היו ממש מרוגשים, מהוססים, לא בטוחים, אבל הם היו המילים שלי שהנחתי על הדף. כלומר, על המקלדת, ושתפתי בהם את העולם הלא נודע.  

החברים בפייסבוק קראו וזה היה נחמד.

28 צפיות לכתבה, 50, כמעט 100.

אין לי ספק שחגגתי 100 צפיות.

100 אנשים נכנסו וקראו? היו כאן. אולי שתו קפה תוך כדי,  אולי היו בתור לדואר… אולי… בדיוק עלו למיטה לישון או קמו בבוקר…?

מתי אמרתי משהו למאה אנשים?

מאה.

ואז הגיעו התגובות.

תגובות בבלוג זה הכי מרגש בעולם, כי אני כתבתי, ומישהו, שקרא, הוא לא שקוף ונעלם, הוא משאיר מילים ממנו אלי. מעין התכתבות.

מעין מערכת יחסים שהלכה ונבנתה עם קהל הקוראים.   

ככל שהזמן חלף, הבנתי ש"תדמית המושלמת" לא מעניינת אף אחד, מותר ואף רצוי לקלף שכבות, להסיר מגננות ולהיות חשופה, פתוחה ואמתית. בהתחלה עם עצמי, ובהמשך זה בא לידי ביטוי גם בכתיבה.  

זאת הייתה עבודה. מאתגרת. מפרכת.

מי רוצה להיחשף ככה?  להרגיש "עירום" בכיכר העיר.

זה לא היה פשוט, להיכנס פנימה, אחרי שנים של בניית חומות ומגננות.

להביט מהלב, לא מהעיניים, בלי לשפוט ולכעוס, רק עם חמלה.

חמלה עצמית, זה הדבר העיקרי שחסר לנו, בני האדם.

הכתיבה נתנה לי הזדמנות להתמסר לפנימיות, ואט אט התפתחתי, יישרתי הדורים עם המראה החיצוני שלי, ריפאתי משקעים של הלב, מצאתי יופי, שלם, אמיתי, מפוכח, בריא.

הענקתי לעצמי את האישור.

כעבור שנה, כתבתי שוב לאותה עורכת, ושוב, היא לא ענתה, עד עצם היום הזה.

אז נכון, לא הגשמתי חלום לכתוב בטור בעיתון (ובסתר ליבי, אני עדיין מאמינה שיום אחד זה יקרה…) אבל קבלתי כל כך הרבה דברים אחרים, חשובים הרבה יותר.

דברים ששווה לחיות בשבילם.

תשע שנות כתיבה / תשעה ירחי לידה

לכתוב בלוג במשך 9 שנים זה לעבור 9 חודשי היריון וללדת, ואז להתחיל הכל מההתחלה.

9,10 פעמים והיד עוד נטויה…

לכתוב בלוג זה לוותר על שעות פנאי כמו לצפות בסרט או לקרוא ספר או סתם לפטפט עם חברה.

לכתוב בלוג זה להתמסר. זה להיות ״משוגעת״ לדבר

זה לחיות באומץ.

לכתוב בלוג זה לחיות ממש ולא ליד.

זה תחושת שליחות וסיפוק.

אבל הרבה מעבר, זה תחושה של משמעות.

מששת ימי בראשית האדם מחפש משמעות.

מצאתי אותה.

מצאתי אותה בתוך הר של עניינים טכנולוגיים שמה-לי-ולהם?

לכתוב בלוג זה לא רק להניח את המילים על המקלדת. ואת הלב כולו.

הלוואי שזה היה ככה קל.

לכתוב בלוג זה להיות מיני מתכנתת ומיני עורכת ומיני צלמת ומיני במקסימום תחומים.

ועד הרגע המיוחל שאת לוחצת על ״פרסום״ מאחורי הקלעים יש שעות של עיסוק טכני.

והטכני לפעמים מתיש אותך כשאת בן אדם של יצירות ואמנות ומילים ונפש.

אבל אותה תחושה חזקה של משמעות מחזיקה אותך מעל פני המים.

ואת שוחה, ויחד איתך שוחות נשים, שהמילים שכתבת והנחת עושות להן משהו.

לפעמים זה העשרה אופנתית, לפעמים זה סדר בארון, בראש ובלב,

לפעמים זה פוסט על דיכאון ועל שמחות שאחרי, לפעמים זה שיתוף בציפייה ועיניים כלות. לפעמים זה פשוט סיפור של החיים עצמם, אוסף רגעים שאת משתפת ועוד עשרות אלפי אימהות שותפות באמצע הלילה, ההנקה, הענקה הבלתי פוסקת.

שותפות גורל. שותפות חיים.

כשאת בכאוס ואת מבינה שאת לא לבד, זה קל יותר.

המסע של החיים מקבל פרופורציה.

הרגעים של הקושי פוגשים את הרגש ואז במקום תסכול יש דמעות של הבנה, של הכלה, של התמודדות.

של גבורה.

לכתוב בלוג זה ה"למה" הכי גדול בחיים שלי.

ניטשה אמר: "מי שיש לו למה שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך…"

לכתוב בלוג, ממש כמו, ולהבדיל, לגדל ילדים, זה הרבה דברים אבל לא פאן וכיף.

זה אילוצים טכניים, זה חוסר שעות שינה, זה חוסר חירות, זה להיות חשופה.

אבל בטווח הארוך, במרחק של 9 שנים כבלוגרית ועוד מעט 3 שנים כאמא…

אני מוכרחה לומר שתוך כדי הפעולות הטכניות הרבות והמשאבים הכרוכים בגידול ילדים ושוב, להבדיל, בכתיבת בלוג, המשמעות שהם נותנים לי בחיים, מקנה לי אושר.

לא מהסוג הזול, החד פעמי, המדומה.

אני מתכוונת לאושר שנותן לך באמת סיבה טובה לקום בבוקר, בכל יום מחדש, עם שיר בלב.

אז לחיי ההיריון הזה של כתיבה בלוג, שלא ייגמר לעולם, ולחיי ילדיי ארייה ואמרי חיים וילדיי שעוד יגיעו אי״ה.

לחיי דברים גדולים מהחיים, שנותנים את הטעם, את המהות, שצובעים את החיים ועושים שמח בלב, לא רק לי, בעיקר לעולם כולו.

וכל זה רק ברובד העמוק, הפנימי. וב"ה יש הרבה מעבר.

כי בתכל'ס, הבלוג נתן לי הזדמנות להתבונן, לאורך שנים, בחיים, לשפר, לייעל, ליפול, להיכשל, הכל היה כאן, חשוף וגלוי, ויחד, בניתי לי כיוון, קריירה, עבודה, פרנסה.

בגלל שאני מסרבת לפרסומות בבלוג (ריבועים כאלה מעצבנים שצצים לכן בפרצוף באמצע שאתן קוראות בלוג, מכירות את זה?)

אז אני עדיין מסרבת ומקווה שאוכל להמשיך להתפרנס משבילים אחרים שיוצאים מהבלוג.

בינתיים, אני משלמת כבר 9 שנים ,דמי אחסון שנתיים, הכתובת הזאת של האתר- הדומיין, גם היא עולה כסף, אבל מה אני אומר לכן? זאת ההשקעה הכי טובה שהייתה לי בחיים.

ואני ממשיכה לממן הוצאות אלו מכיסי הפרטי בשמחה רבה (:

אז איך אני מתפרנסת? תודה ששאלתן.

עם מילים מרגשות לא הולכים למכולת.

אבל עם מילים אמיתיות, כאלה שנוגעות ברגש, פותחים לבבות.

וככה אני יוצרת תוכן כבר שנים רבות.

בהתחלה לעצמי, ובהמשך, למעצבות אופנה ועסקים מתחום הלייף סטייל.

לצד התוכן, עיקר עבודתי היא סדנאות סטיילינג. אישיות וקבוצתיות.

בסדנאות האישיות קורים ניסים. ממש ככה. אני משתפת בחוויות (כאשר הלקוחות מאשרות)

סדנת סטיילינג אישית זה מסע, כזה שפותח דלתות, ולצד מלתחה חדשה, את מקבלת כלים, וביטחון, והזדמנות להיות האישה שאת רוצה להיות. שמגיע לך.

סדנאות סטיילינג קבוצתיות הן יותר "פאן" הן התוכן באירועי חברה, עסקיים או פרטיים, מחנה קיץ לנשים, ימי עיון, ימי הולדת "עגולים" ובכל הזדמנות שרוצים לתת ערך מוסף, מזמינים את הסדנה שלי ואני באה בשמחה! (:

לצד כל עיסוקיי השזורים בחיי, אני מאושרת לחיות עם בעלי המגדלור ושני ילדנו ארייה ואמרי חיים.

יש אתגרים, יש אפילו קשיים. (אני מרבה לשתף בצדדים הפחות "מפולטרים" של החיים, כאן בבלוג וברשתות החברתיות. )

אבל איך אומרים? הצרות באות לבד…

שמחות צריך לייצר!

אני מתרגשת ברמות של כלה שיש לה בלוג 9 שנים והיא רוצה לחגוג (:

לחגוג את החיים, לחגוג את הניצחונות הקטנים בדרך. לחגוג את ההתמדה, את הנחישות, את התעוזה (להיות בלוגרית אופנה לפני 9 שנים היה ממש "אאוט סיידרית" ) ואני גאה. גאה בדרך שעברתי, בחוויות שצברתי ובאישה שהפכתי להיות.

אז אני רוצה לחגוג ממש בענק, קודם כל כי שנה שעברה – בבלוג הולדת 8 – לא חגגנו בצל הקורונה.

ואם את לא היית פה בחגיגות 7 שנים, אז איפה היית? הנה הקישור לחגיגות.

אז איפה ניפגש עד הפוסט הבא?

באינסטגרם, בסדנאות סטיילינג

תהיי את השינוי שאת רוצה לראות בעולם.

ותחיי במלואך, כל יום, כאילו הוא היום האחרון עלי אדמות.

מאחלת לנו להיפגש, וירטואלית, פיזית, לחבק, להוקיר ולהודות.

תודה שאתן כאן,

9 שנים במסע של חיים, עד המאה ועשרים.

ברכות, איחולים ושאר דברים טובים – השאירו בתגובות מטה,

מחכה לכן,

דוכסית.


אהבת? לחצי לייק!

תרצי לקבל מייל בכל פעם שעולה פוסט חדש בבלוג?
מלאי כאן את פרטייך:

5 תגובות

  1. רעות 16/10/2021 ב 22:46

    אין דברים כמוך אהובתי!!!
    לחייך ולחיי הבלוג עד מאה ועשריםםםםם
    ♥️♥️♥️

  2. רינת 16/10/2021 ב 23:21

    מרגשת אחת, מאחלת לך להמשיך להתעקש ולא לוותר. את כותבת נפלא תמשיכי,אני בטוח אמשיך לקרוא!
    יש לך ראייה משובחת בסטיילינג,בטוח שעוד הרבה מרוויחות ונהנות ממך!

  3. עטרה 17/10/2021 ב 0:00

    מהממת שאת!!!

    כל פעם מחדש כיף לקרוא את הבלוג שלך תמיד מעניין וכתיבה ברמה גבוהה!

    לחיים טובים ומאושרים.. תמשיכי כך לעוד הרבה שנים.

  4. אסתי ו 17/10/2021 ב 15:55

    כל כך כל כך שמחה שאת פה כבר 9 שנים פותחת את הלב וחולקת איתנו את הנפש מבפנים…
    תודה על לימוד וסיפורים של יומיום שרלוונטי לכל אישה ותודה שאת כל כך מתאמצת בשביל זה..
    אין כמו התחושה של לפתוח את המייל ולראות שסופסוף יש מייל מדוכסית, לפתוח אותו ולהרגיש כאילו את כתבת הכל במיוחד במיוחד בשבילי, מבינה את הלב שלי כאמא כאשה כדתייה בדיוק!
    תודה יקר!!

  5. שושי 24/10/2021 ב 15:29

    את מדהימה!!! אלופה!! ומהממת!!! תמיד כיף לקרוא להשכיל ולהנות ממך!! כשמך כן את. דוכסית.

להגיב על עטרה לבטל

שדות חובה (*)