כנות.

פתאום הבנתי מה חסר לי בחיים.

עשר שנים דברתי על כוח, כבוד עצמי, כף זכות, כתר על הראש, כיסוי ראש.
כל אותם דברים שהייתי צריכה להוסיף לדוסית שחשבתי שאני. שאולי הייתי. שאולי רציתי להיות.

דו(כ)סית.

ואני ממש משתדלת, בחיים עצמם, לתת לעצמי כוח, למצוא בעצמי את הכוח הדרוש למשימות החיים המאתגרות, הלא פשוטות.

לראות מה יכול לתת לי כוח, לשאוב משם אנרגיה. שמחה. חיות.
להתמלא. להתחדש.
כוח. כמה כוח אמא צריכה? וסבלנות…?
כמה כוחות אישה צריכה?

לא פשוט בכלל.

תחשבי רגע עם עצמך, מה נותן לך כוח?
יש לי רשימה של דברים שנותנים לי כוח. תכיני לך רשימה. מגיע לך.

כבוד עצמי, מה איתו?

לפעמים הוא הולך לי לאיבוד. לפעמים אני לא רוצה לאבד את הכבוד העצמי שלי מול עצמי, מול בעלי, מול הילדים.
וכן. אני והכבוד העצמי קצת הולכים לאיבוד. וזה בסדר. כי אז אני מתחדשת בכוח ומתמלאת באנרגיה.

כשאין לי כוח גם אין לי כבוד לעצמי, לגוף שלי, אחד תלוי בשני.

כבוד זה להשקיע בתזונה. כבוד זה להקפיד על פעילות גופנית. כבוד עצמי זה לדבר לעצמי ולגוף שלי בכבוד. בצורה ראויה. להפסיק לבקר ולשפוט ולכעוס. כבוד עצמי זה הערכה עצמית. זה אהבה עצמית.

ואיזה עוד כ' (כף) הוספתי לי עד היום?

כף זכות.
וואי זה החלק הכי קשה לי. לדון את עצמי ואת העולם לכף זכות.
אני המבקרת הכי גדולה של עצמי. למה עשיתי ואיך עשיתי ומה יכולתי אחרת. אלוהים ישמור ויציל מה משתולל לי בראש שלי מפעם לפעם.

ואז אני מבינה שהמחשבות האלו והדמיונות האלו הם ההפך מכף זכות. ואני זקוקה לכף זכות. מותר לי לטעות!!!!!!! מותר לי. וזה לא הופך אותי ללא טובה. זה פשוט הופך אותי לאנושית.

ואיזה הרגשה נפלאה זאת להיות אנושית ואז לדון את עצמי לכף זכות. ואת האנושות כולה.

קשה ומאתגר אבל הרבה לפני הכתר על הראש- זה הכף זכות.

כי כתר זה חיצוני. כיף לחבוש כובע. מדהים לקשור מטפחת, זאת גאווה כזאת (לכבודי נברא העולם) אבל כף זכות זה מעפר נוצרתי. אני בן אדם! אני טועה ואטעה. להבין שטעיתי. להודות בטעות. לחזור לחיים בלי להלקות את עצמי שוב ושוב.

יופי. ככה היה איתי עד היום. (או כאמור – מאוד השתדלתי) ובכן, לא חידשתי לעצמי כלום.

מה עכשיו?

הגיע הזמן לעלות מדרגה ביחסים שלי עם עצמי. ביחסים שלי עם הסביבה.
וזה לא פשוט בכלל.
לזוז מאזור הנוחות. אני כבר דוכסית. מה עכשיו?

בתקופה האחרונה הרגשתי שאני רוצה להביא יותר את הבן אדם שאני, לחבר את אפרת (נעים מאוד, זהו השם האמיתי שלי למי שפספסה…) לעסק שלי.
לחבר את הבן אדם לעסק. והחיבור הזה הוא לא עוד משהו "על הדרך".
הוא חלק מתהליך עוצמתי ומטלטל שאני עוברת בתקופה האחרונה. לאט. לאט אבל בטוח. לאט אבל אמיתי עד כאב.

כדי לחבר אתכן לתהליך שאני עוברת ולתגלית של העשור האחרון בחי,
להלן תקציר הפרקים הקודמים:
נולדתי לפני 34 שנים לבית דתי. דתי רגיל כזה. אבא שלי מושבניק דתי מסורתי. אמא שלי באה מבית חילוני ואבא שלה חזר בתשובה מתישהו. והיא גדלה בסביבה חרדית בזכות אביה שדאג לכך.

בגיל 16 בערך, ההורים התגרשו. חיפשתי את עצמי. הלכתי לארגונים של חוזרים בשאלה וחוזרים בתשובה. הייתי מבולבלת להחריד.
אחרי מסע נפשי לא פשוט בכיתה י"ב, הבנתי שהגיע הזמן ללכת לשירות לאומי. החלטתי שאני רוצה לחיות ואין לי פניות נפשית להמשיך בבלאגן הזה. אז הסרתי את "בגדי המלכות". לא האמנתי יותר בדרך הזאת. היא הייתה לי קשה ומטלטלת ולא האמנתי שככה אלוהים רוצה. אז אמרתי בשביל מה הלבוש הזה?

ככה בערך 7 שנים. עד שקצת התבגרתי והתחלתי לחפש את עצמי בעולם, אבל הפעם מתוך מקום בוגר, אחראי, התחלתי לעבוד, ללמוד באוניברסיטה. התחלתי "להסתדר בחיים", כמו שאומרים…
או לפחות ככה הרגשתי, שעכשיו הקרקע יציבה תחת הרגליים ואז התחלתי לחשוב על המהות.
ועל הדרך, ועל המסע של חיי ובדיוק בנקודה הזאת, נפרדתי מחיי (הישנים) עשיתי תהליך אישי ביותר לתשובה מאהבה. מצאתי תשובה, לא חזרתי בתשובה אחרי שחזרתי בשאלה. פשוט מצאתי תשובה לשאלות.

הרגשתי שהדרך הנכונה לי לחיות את החיים וכך ארצה, להקים משפחה עם דרך של תורה ואהבה. תורה ושמחה. תורה ודרך ארץ. תורה ויופי וסטייל. תורה ושמחה. בעיקר תורה ושמחה. (ולא איך שחייתי עד אז… ועל כך בהרחבה בפרקים הראשונים בבלוג….)

ואז פתחתי את הבלוג. בדיוק לפני עשור. כדי לשתף את העולם בדרך שלי, במסע שלי.

והנה אתן שותפות לשנות הרווקות המאוחרת ולדייטים הכושלים שהיו בדרך.

וכעבור מס' שנים, להיכרות המופלאה עם המגדלור, להריונות, ללידות וב"ה עד לרגע זה ממש.
אני משתפת את חיי. באופן הכי כנה שיכולתי.

האומנם?

ונחזור לימים האלו, פורים 2023,

המגדלור מזמין לכל המשפחה תחפושות מעלי אקספרס (:

ארייה היא אלזה או אנה (תלוי באיזה שעה ביום שאלתן אותה)

אמרי הוא סמי הכבאי התורן בתחנת כיבוי האש של מושב גמזו

איימי היא חד קרן של אור ואהבה ואצילות וטוהר שאין כמוהו בעולם

ואנחנו? מה, לא נתחפש?

יש לי אישיו לא פטור עם החג הקדוש הזה, חג הפורים.

כיפורים, כידוע, הוא רק כ- כמו – יום פורים.

תמיד ידעתי את זה. אף פעם לא הרגשתי את זה בעצמות. עד הפורים האחרון.

המגדלור הזמין לנו תחפושת זוגית של רקדנים משנות ה- 80.

הורים רקדנים לשלושה ילדים מתוקים, והילדים? התרגשו כל כך שהתחפשנו. שאנחנו איתם. בתחפושת הצבעונית הזאת.

ואנחנו?

לי בהתחלה היה מוזר. מה מכנסיים עכשיו? מה אני אעשה עם האוברול הזה?

המגדלור (שמאוד אוהב את אשתו עם מכנסיים) : "מה רע במכנסיים?" שאל
אני: "הפסקתי ללכת איתם באופן רשמי לפני עשור"
המגדלור: "ובאופן לא רשמי?"
אני: " אני אוהבת מכנסיים, אתה יודע. אני יודעת שאתה אוהב ואני קונה מכנסיים יפים לבית. בשבילך. בשבילנו. ומאז שאני אמא, אפילו רק בשבילי, אני מוצאת שנוח לי להסתובב במושב עם השלישייה שלי ולבלות איתם בגן השעשועים, עם זה שיושב ועם זאת שזוחלת וכו – כשאני עם מכנסיים… מכנסיים של המושב, אני קוראת להם…"

המגדלור: "יופי, אז הרקדנים בתחפושת עם מכנסיים. "

וחשבתי לעצמי: האם זה מפריע לי? תגידי את האמת. תהיי כנה. פעם אחת למען ה'. אל תהיי הדוסית שאת לא רוצה להיות. תוסיפי לעצמך כנות. זה מה צריכה בנקודה הזאת של חייך. פשוט כנות. עם כל היתר את מסתדרת נהדר, או לפחות ממש משתדלת.

איזה קשה זה כנות. אהה?

דווקא בחג שכולם עוטים מסיכה, אז נדרשת ממני הכנות. להוציא אותה החוצה.

והאמת היא שלא מפריע לי בכלל ללכת עם מכנסיים. פשוט "באופן רשמי" הפסקתי עם זה לפני עשור כשפתחתי את הבלוג. ומאז הכל היסטוריה שאתן ערות לה ושותפות.

אז החלטתי שאני לא אתן לדבר הזה לעבור לידי.
אני לא רוצה לתת לחיים לעבור לידי בידיעה שלא חייתי באמת את החיים שרציתי לחיות וחייתי בטעות חיים של מישהו אחר.

אז מה הבעיה שלי עם המכנסיים, שאלתי את עצמי ולא קבלתי תשובה עד יום פורים או ליתר דיוק כמה ימים אחרי שהחג עבר. ממש בשבוע- שבועיים האחרונים נפלה עלי התובנה הבאה ואני מנסה לעכל אותה.
לעבד. לדייק. לגשת אליה. לגשת אלי, ולשם שינוי, עם כנות חסרת פשרות . כי חיים רק פעם אחת.
את מי אני מנסה לרצות?

ואז זה קרה. פורים הגיע. לבשתי את התחפושת כמובן. ופשוט הסתובבנו במושב. משלוחים, מגילה, ריקודים וצהלולים והמון שמחה.

כן? ככה אתן מרגישות בפורים? מלאות בשמחה? שמחה אמיתית כזאת או מחופשת?

התחפשתן בכלל? למה התחפשתן? מה עומד מאחורי זה?

מאחורי מה אנחנו עומדות?

החג הסתיים. ואז בלילה, כשהילדים הלכו לישון, פתחתי את הגלריה בטלפון לראות מה היה בחג. ככה אני מעבדת ומעכלת את חוויות החיים. מצלמת. ואז כותבת ולפעמים משתפת (:

וראיתי את עצמי שם.
ראיתי את הסרטונים ובשניה הראשונה, כשאני עדיין עם המסיכה על הפנים – התמלאתי בושה. זאת אני ? שאלתי את עצמי.

מי זאת הרקדנית המשוחררת הזאת? מה זה האוברול הצמוד הזה? מה אני לובשת?
איך אני רוקדת? מה זה השחרור הזה?

איפה אפרת המאופקת? איפה אפרת השמרנית? איפה החצאית? איפה השמלה ואיפה הכתר?

בושה. אשמה. אלו התחושות שליוו אותי כשראיתי את התמונות.

אגנוז אותם. אעלים אותם. אף אחד לא צריך תיעוד לדבר הזה. חשבתי לעצמי.

וזהו, אלך לארון לבחור איזה חצאית או שמלה ואחזור לעצמי ככה קיוויתי.

עבר יום, עברו יומיים.

ואיך היה לי פורים? שאלתי את עצמי.

איזה גאוני זה הכלי של הכתיבה. אני ממש מעבדת ככה חוויות ואירועים ונותנת להם מילים ושפה וצורה ורגש ומסקנות וכלים לפעמים הבאות…

חיים הראויים לחיות אותם, לגמרי ראוי לכתוב אותם.

ובכן, איך היה לי פורים? איך הרגשתי?

האמת, שהיה לי כיף. היה לי שמח. שמח אמיתי כזה בלב.

הייתי משוחררת. הסרתי את כל חומות ההגנה שאני מסתובבת איתם בחיי היום יום.
הרגשתי שמותר לי להיות אני. הרגשתי שמותר לי.
ולמה? כי אני בתחפושת. מחר אחזור להיות "אני". היום פורים. כולם בתחפושת. וגם אני…

העניין הוא שהתחפושת מאפשרת לנו לעשות דברים מסוימים שאולי בתוך הדמות שאנחנו שבויים בה בחיי היום יום אנחנו לא יכולים, כלומר, אנחנו לא מרשים לעצמנו.
ואז הבטתי שוב באותם סרטונים שצלמתי שאני רוקדת וקופצת ומנענעת ומשוחררת.

ועל איזה מסיבה סוערת אני מדברת? ובכן, במקום שאני אוהבת:

רקדתי עם המגדלור שלי ועם ילדיי המופלאים וגם גיסתי והילדים שלה היו. לא אף אחד מבחוץ. ובכל זאת, איתם, עם האנשים שקרובים אלי, אני חושבת שמעולם לא הרשיתי לעצמי להשתחרר ככה. להנות מהרגע במלואו. רקדתי בחצר של הבית כאילו אף אחד לא רואה. למרות שידעתי שהאנשים הקרובים אלי ביותר – רואים. וזה היה משחרר שהם רואים. והתחושה? מותר לי הכל. אני לא כבולה בשום תדמית ומסיכה. אני פשוט אני. אפרת. מותר לי. מותר לי! מותר.

אני? אפרת?
מי זאת אני?
מי זאת הדמות שאני חיה בתוכה?
מה המהות בעצם?
שאלות קשות ולא פשוטות בכלל.

וחייכתי לעצמי כשראיתי את הסרטונים. בשנית. בשלישית. בעשירית. הרגשתי את ההרגשה המשוחררת הזאת שחויותי אז בפורים, וזאת הייתה הרגשה נפלאה. פשוט רקדתי לראשונה בחיי, או לפחות לראשונה בעשור האחרון של חיי, כאילו אף אחד לא מסתכל. לא היה אכפת לי, לראשונה בחיי, או לראשונה בעשור האחרון של חיי, לא היה אכפת לי מה יגידו, כי הרי מה יגידו עלי זה לא באמת עלי, אני בתחפושת. מותר לי להיות מה שאני רוצה.

והמגדלור? המגדלור היה מאושר.
היה לו כיף לראות אותי ככה.
היה לנו כיף ונעים ושמח ואפשרי ככה.

רגע, למה רק בתחפושת? למה אני צריכה להתחפש כדי להיות אני?
ממה אני מפחדת?
מכנסיים? ואולי המכנסיים הם רק סממן חיצוני למשהו מהותי יותר פנימה.
למשהו שלא מאפשר לי להיות משוחררת. הדבר הזה שעושה אותי כל כך מאופקת. עצורה. חסומה. ככה אני מרגישה.

מה זה הדבר הזה?
מה מפריע לי להיות באמת אני?
ומה הביג דיל בעצם?
אז עד היום לבשתי מכנסיים בעיקר בבית ובמושב ופתאום אני מעלה תמונה עם תחפושת של מכנסיים.
מה הביג דיל?
אז זהו, שזה הרבה מעבר לתמונה עם תחפושת של מכנסיים.
זה תוספת ענקית:

קוראים לה כנות.
קוראים לה אפרת.
קוראים לה אמת.
קוראים לה שמחה.
קוראים לה פשטות.

וזה לא קל.
כי אני יודעת שהרבה נשים מביטות בי. ויש לי אחריות. ובניתי כאן משהו בעשר אצבעות בעשור האחרון של חיי.
ואני יודעת, אני יודעת שכל הנשים הדתיות שהולכות לפי גדרי ההלכה והצניעות ואני מעריצה אותן – היו מאוד מבסוטיות בהיריון של ארייה שניסיתי ללכת במשך חודש שלם עם כיסוי ראש מלא והן החמיאו לי כל כך ורצו כל כך בשבילי. בשביל המודל שאני. שאמשיך עם זה
ואז פתחתי לייב או שתפתי באיזה דרך על הקושי שלי. על זה שאני לא רוצה להמשיך עם זה רק כי זה נעים ומפרגן ומעצים כל כך הרבה נשים. ניסיתי וזה לא צלח. הסתכלתי על עצמי במראה אחרי 30 ימי ניסיון עם כיסוי ראש מלא ולא הייתי אישה שמחה.

אגב, המגדלור ממש אהב את זה. כן, הוא אוהב מאוד כיסוי ראש ומכנסיים. זה השילוב הקדוש מבחינתו.

ולא ניסיתי בשבילו. בחיי. ניסיתי בשבילי. ניסיתי בשביל בורא עולם.

רציתי לשמח אותו בשמחה שלי ולא הייתי שמחה ואז נזכרתי שאחרי מאה ועשרים לא ישאלו אותי בשמים למה לא הלכתי עם כיסוי ראש מלא ישאלו אותי שאלה אחת. אמיתית כל כך. מדויקת. נוקבת. שאלה, שלצערי, הרבה מהציבור החרדי ואולי גם הדתי – מתעלמים ממנה. שאלה אחת שה' בגללה עצוב כל כך. כועס עלינו. כמו אבא מאוכזב.

"למה לא היית אפרת?"

—-

אפרת.
אותיות אפרת –
אירוע
פרשנות
רגש
תגובה

ברגע שהחלפתי את הרגש של האשמה והפחד עם המכנסיים, פתאום גיליתי בעצמי המון חמלה ואהבה. המון רכות. התבוננות. מסע בנבכי הנשמה.

ואחרי שאצטרך לענות למה לא הייתי אפרת?

דבר נוסף יגידו לי שמה בשמים –

"תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב"

זהו. זה מה שבאמת ה' רוצה מאיתנו. וגם כמובן 365 מצוות. בקטנה (:
הלוואי שנזכה.

ובכן, השמחה היא המקור להכל. אמא שמחה זה בית שמח וזה בית אוהב ובריא.

ואני כל כך רוצה להרגיש משחוררת, שמחה, מבפנים.

אני בעיקר רוצה להיות אני.

להיות אפרת. להיות בהרגשה מה שנוח לי ולא מה שהיה נוח בעשור האחרון לתדמית שלי.

לא רוצה לחיות את התדמית. רוצה לחיות את המהות. וזה הרבה מעבר למכנסיים. כן, זה רק סממן חיצוני. וזה מתוך בשלות ובגרות ואחריות

אחריות לילדים שלי. אחריות לבעלי. אחריות בראש ובראשונה לעצמי.

לחיות מתוך כנות ולא את הדמות ואת התדמית דורש אומץ.

לכתוב על זה ל 30,000 עוקבות זה אומץ גדול. לצאת עם זה ברבות זה אומץ גדול. מגיע לי לחיות באומץ.

מגיע לי לחיות את החיים שאני רוצה לחיות ומגיע לי להמשיך לשתף את הכלים ואת הכוח ואת הכף זכות ואת הכתר ואת הכיסוי ראש ומהיום, בע"ה ועד מאה ועשרים גם את הכנות.

עכשיו אני מרגישה דוכסית אמיתית.

ולכל מי שעוד רגע תשאל מאיפה הבגדים היפים האלו לחג הגאולה – אז כולם מרנואר. וכרגיל יש לכן 15% הנחה על הכל באון ליין. כאן בקישור.
קוד קופון: DUKASIT

ולא חייבים לקנות מכנסיים. ההנחה תקפה גם לחצאיות וגם לשמלות שאני כל כך אוהבת. וגם למכנסיים שעד היום בעיקר לבשתי בבית וקראתי להם לבוש של בית, אבל לגמרי אפשר גם לצאת איתם החוצה. נכון?!

ועוד שאלה אני יודעת שתשאלו את עצמכן, רגע, אז מהיום היא תלבש מכנסיים?
מהיום היא תיתן שירותי סטיילינג לנשים שהולכות עם מכנסיים?

ובכן, אגלה לכן סוד: אני ממש לא "מלבישה" את הלקוחות שלי כמו שאני מתלבשת. ממש לא. בשום שלב של חיי בחמש השנים האחרונות מאז שסיימתי את התואר בלימודי פסיכולוגיה לצד לימודי סטיילינג בשנקר – כל מה שאני עושה זה רק חיבורים. של גוף ונפש. פגשתי לקוחות חרדיות מאוד המקפידות על קלה כבחמורה. פגשתי לקוחות מסורתיות ופגשתי גם המון נשים כמוני (איזה כיף זה לומר כמוני בסיטואציה הזאת) שהן דתיות. שאוהבות את ה' אהבת אמת וחיות חיים של אמת או לפחות ממש משתדלות והביטוי החיצוני לחיים שכאלו מתבטא, בין היתר, בכיסוי ראש ומכנסיים מכובדים וראויים ואהובים לפני בורא עולמים. לצד ימים של שמלות (:

אז הסירו חשש מליבכן. אמשיך להנחות סדנאות העצמה וסטיילינג כל עוד יהיה לי החשק והרגש והפרפרים בבטן לפני כל מפגש נשי, אישי או קבוצתי, לדבר מהלב, לחבר את הרגש שלך עם הרצונות שלך, עם התשוקות ועם ההזדמנות להביא זאת לידי ביטוי בלבוש. כזה שמותאם פנימה.

ולהיפך, אם לא הייתי מוכנה להסיר את המסיכה ולהחליט שמגיע לי לחיות במלואי, אז אני חושבת שהייתי "מועלת" בתפקיד שלי כהיותי סטייליסטית של הגוף והנפש כי לא הייתי באמת חיה מתוך כנות לגבי הבגדים שלי עצמי והעטיפה החיצונית שלי. ואיך אוכל לתת שירות כזה חשוב ונפלא ומעצים לנשים, כשאני בתוך הבית שלי – המקדש הפרטי שלי- לא בכנות מלאה עם עצמי?

הלבוש הפנימי והחיצוני זוהי שליחות חיי. להלביש נשים, לשמח אותן. ללוות אותן בתהליך המיוחד, המרגש והמופלא הזה של בניית מלתחה, של דיוק. של כנות פנימית וחיצונית.
מפגש נשי מעורר השראה על הנשים שאנחנו עכשיו ועל הנשים שאנחנו רוצות להיות. אפשר לקבל כאן פרטים על סדנאות סטיילינג אישיות,
וכאן על סדנאות העצמה וסטיילינג לקבוצות.

ובכן, ואי אפשר לסיים פוסט כזה בלי השיר של האחת והיחידה נרקיס

את יודעת לפעמים
היופי בשריטות
וכל היופי זה לתת לזה פשוט
להיות
יותר מדי שנים למדנו
להסתיר דמעות
אבל עכשיו הכול שקוף
את יכולה
לראות
לא צריך שמלה וכתר כדי להיות
מלכה
והחיים קצרים מדי למי את מחכה
יש לך הכול
ממה את דואגת מה את דואגת
הכול כבר כתוב לך
בספרים
בואי כמו פעם
ככה פשוטים
בלי פילטרים
בלי פילטרים

הפסקתי לחפש בחוץ
עכשיו זה מבפנים
אני לא מושלמת אבל קצת יותר שלמה
עם ה – סדקים
לא צריך שמלה וכתר כדי להיות
מלכה
והחיים קצרים מדי למי את מחכה
יש לך הכול
ממה את דואגת מה את דואגת
הכול כבר כתוב לך
בספרים
בואי כמו פעם
ככה פשוטים
בלי פילטרים

מאחלת לכולנו חג פסח כשר ובעיקר שמח.

שנוריד את המסיכות, נוותר על התחפושת ולא נצטרך אותם בשביל לחיות.

מה עושה לך טוב? מה משמח אותך? האם את חיה בכנות עם עצמך?

אילו דברים את אוהבת ואילו דברים היית רוצה לשנות?

תרשי לעצמך להיגאל בחג הזה. אחרי כל הניקיונות של הבית (גוף הדברים).

תשאירי מקום להגיע לחג הגאולה נקייה בנפש, מבפנים.

מגיעה לכולנו גאולה שלימה.
לגאול את עצמנו מהשבי. זה הדמיוני, שמלווה אותנו בחיים, לצאת לאור. באהבה. באמונה.
והכי חשוב בשמחה גדולה.

מצווה גדולה מאוד. שנזכה בע"ה.

אפרת, דוכסית