הבלוג שהציל אותי

הבלוג שהציל אותי

ב 11.11.2012 יצאתי לאודישן הכי משמעותי בחיים שלי.

פתחתי בלוג.

מה זה בלוג?

לא היה לי מושג, אבל היו לי מלא רעיונות בראש והרגשתי שכשאני מסדרת אותם על הדף, זה מרגיש טוב.

אמרתי לעצמי: הרעיונות האלה, ההגיגים, המחשבות, החיים האלו… אם ראוי לחיות אותם אז אולי ראוי גם לכתוב…  

אז כתבתי.

בהתחלה 100 מילים.

אח"כ 500.

היום כשאני כותבת בבלוג את פוסט הלידה של בני הקטן, אמרי חיים, פוסט עם 2000 מילים אתן כותבות לי בחזרה שזה היה קצר ולמה זה כל כך מהר נגמר? (:

העניין הוא, שלא ידעתי בכלל שאני יוצאת לאודישן. לא ידעתי איזה כוח יש למילים, רק הרגשתי שזה פשוט זורם בי, הרגשתי שאני צינור, אולי המשפט הבא יישמע רוחני מידי (אם עוד לא גרמתי לכן להיות דוסיות עד היום, אז זה הזמן (: )

תקשיבו לזה:

אני מרגישה שאני שליחה. שליחה של בורא עולם. כאילו בורא עולם בכבודו ובעצמו, אבא שבשמים מניח לי את המילים האלה בפה ואני *באמת* רק כותבת אותם.

8 שנים זה רבע מהחיים שלי.

ה-רבע הכי מכונן, הכי משמעותי, זה שעיצב אותי להיות האדם שאני היום.

בצעירותי, הייתי ילדה / נערה ביישנית, נחבאת אל הכלים, אם המורה הייתה שואלת שאלה, לא בטוח שהייתי מרימה את האצבע ועונה, התביישתי שאולי התשובה שלי לא טובה. לא הייתי כל כך פופולרית, בלשון המעטה. אפשר לומר שהייתי תלמידה די סבבה, קצת "חרשנית", קוראת המון ספרים, סוג של ילדה "חנונית" שלא עושה בעיות בדרך כלל…

בשנות הבגרות, עבדתי בכל מיני מקומות (בעיקר במשאבי אנוש) עבודה כזאת של 8 עד 17, שאת מחתימה כרטיס בשביל הפרנסה ומחכה לסוף השבוע כדי לחיות קצת.

אני לא חושבת שאפשר לקרוא לזה חיים.

סבלתי בשקט מבעיית מעיים שהציקה לי מאז שאני זוכרת את עצמי…

אחרי שהייתי אצל מגוון רופאים של קופת החולים, התייאשתי וניסיתי בעצמי כל מיני "דיאטות" שלא עזרו.

חוץ מבני המשפחה הקרובים, אף אחד לא ידע על הבעיה הזאת, התביישתי.

הייתי בטוחה שאם אתעלם מהבעיה – היא תיעלם.

וזאת לא הייתה הבעיה היחידה ב"ה.

היו הרבה דברים שהציקו לי וגם מהם התעלמתי.

שיניים עקומות – הפתרון הזמין הוא לא לחייך. אז לא חייכתי.

כן, אומר את זה שוב: המעטתי בחיוכים כי התביישתי בשיניים שלי.

תתארו לכן אישה גבוהה (כי ככה נולדתי) זקופה (זה משהו בגנים) ומרשימה (ככה ה' רצה (: ) ועם כל זאת היא גם לא מחייכת. וגם די ביישנית אז בקושי "שלום" היא אומרת. וגם לרוב סובלת מבטן כואבת מאוד, אבל בשקט.

והנה קבלתן את האדם שמצטייר הכי סנוב בעולם.

והפלא ופלא – אף אחת מהבעיות לא נעלמה.

תוסיפו לזה הורים גרושים ועוד שלל אתגרים…

ולא, לא באתי היום לבלוג כדי להתלונן.

להיפך, באתי לשתף איך הבלוג הציל אותי.

אבל רגע, תוך כדי כתיבה נראה לי שעליתי על משהו.

מהמעט ששיתפתי פה עד כה, ניכר כי החיים שלי לא מושלמים. נכון?

יופי.

כל חיי, או יותר נכון, עד הרבעון האחרון והנוכחי של הבלוג, חייתי מתוך רצון להצטייר (כלומר, להיראות בפני האחר) בן אדם מושלם.

הרצון הלא אמיתי הזה בעליל, הפך אותי להיות בן אדם מאוד לא שלם.

מאוד לא חי.

מאוד לא נוכח.

רציתי כל הזמן להראות שהכל בסדר, להגיד שהכל בסדר גם כשבפנים הכל היה מאוד לא בסדר.

ולא הבנתי שזה בסדר שהכל לא בסדר.

זה לא אומר עלי כלום.

זה לא עושה אותי פחות טובה אם ההורים שלי גרושים.

זה בסדר להגיד שקשה.

זה בסדר להגיד שכואב.

בגוף.

בנפש.

זה בסדר לבכות. ואחרי רגע לצחוק על זה.

לא הכל צריך להיות בסדר כל הזמן.

ורציתי, עמוק בתוך הלב רציתי לשנות את המצב.

האמנתי שאפשר אחרת.

כי הרצון הזה להצטייר מושלמת – מתיש. מעייף. לא נכון. לא אמיתי ולא מקדם אותך בשום צורה, לשום מקום בחיים.

להיפך, זה מרחיק אותך.

מרחיק אותך מהציוויליזציה הלא מושלמת והאנושית שאנחנו חיים בה.

והתחלתי לכתוב.

במסווה של בלוג אופנה (אל תגלו לאף אחד (: ) על החיים עצמם.

וכשאני כותבת, זה סוג של מדיטציה בשבילי, כמו לשבת אצל הפסיכולוג, זה לעבד את החיים, לעבד את הרגע, במקום ללכת בתוכו לאיבוד…

השילוב הזה של האהבה לאסתטיקה, ויופי, וסטייל אופנתי עם התשוקה הבוערת למילה הכתובה, יצרו תמהיל מנצח.

יצרו את המקום הזה שלי בעולם.

הכתיבה, הקיום הווירטואלי הזה בבלוג, נתן לי מקום בעולם האמיתי. הנכיח לי את הרגע, את הקיום שלי ב-כאן ועכשיו.

וזה הדבר העיקרי שהיה חסר לי בחיים. מקום. להיות. לא מושלמת. לא מתיימרת.

פשוט להיות, איך שאני.

הדף סופג הכל.

וככל ששיתפתי יותר את חוסר המושלמות וככל שהפסקתי להתאמץ להיות מושלמת, התקרבתי לאני האמיתי שלי, קלפתי שכבות של הרבה חורפים קרים, התחברתי לעצמי, הכרתי את עצמי, למדתי לקבל את המציאות שלי, להבין מה אפשר לשנות (שיניים, למשל (: ) , ומה אי אפשר לשנות (הורים גרושים…)

ועוד יותר הבנתי שככל שאני פחות מנסה להיות מושלמת, אני יותר שלמה.

יותר משלימה, יותר מקבלת ומאפשרת.

היום, אחרי 8 שנים של כתיבה אני יכולה לומר בפה מלא שאני מאוד שלמה עם חוסר השלמות, חוסר המושלמות.

הפכתי להיות שלמה.

במקום לכעוס על דברים שקרו בעבר, אני יוצרת לי עכשיו מקום בעולם. המקום הזה ב"ה ממשיך להתקיים גם היום וגם מחר.

וזה המקום להוקיר תודה.

קודם כל לבעלי, יהונתן, מגדל של אור, הידוע בכינויו המגדלור.

תודה שלימדת אותי לבקש. לבקש עזרה. להגיד כשקשה. לדבר. לשתף.

אני לא יודעת איפה הייתי היום בלעדיך. אתה הגב שלי, המנוע שלי.

הוא דוחף אותי לאודישנים של החיים, הוא מאמין בי יותר מאשר אני מאמינה בעצמי.

כשאני רואה גדר אני אומרת "טוב, יש גדר, למה צריכים לעבור…"

כשהוא רואה גדר הוא שואל "איך נעבור אותה?"

ואני לומדת יחד איתו איך שווה לעבור. איך שווה להתאמץ יותר. לעשות גם וגם וגם.

בלעדיו, לא הייתי מסיימת את התואר, לא הייתי מביאה שני ילדים כל כך צפופים (ועוד היד נטויה בעזרת ה' יתברך)

כשאני רוצה לפעמים לוותר הוא רוצה להסתער.

תודה שלמדת אותי שמשברים עוברים, שלא מקבלים החלטות בזמן משבר ותודה שהורדת את הראש יחד איתי כדי שהגל יעבור.

ואחרי הכל, תודה שאתה מסכים לצלם אותי עוד מלא תמונות (למרות שהראשונה תמיד יוצאת הכי מוצלחת)   

זכיתי בך.

בזכותך, זכיתי בקהל גדול שעוקב, וקורא ומפרגן ומלווה אותי ושותף לדרך.

כל מה ששלי – שלך.

לרגל בלוג הולדת 8, בחרתי 8 פוסטים שכתבתי כאן במרוצת השנים, פוסטים של נקודות ציון בחיים שעצבו אותי, ששינו, שריגשו אתכן, שגרמו לכן לשינוי, כאלה שהפכו להיות פופולריים במיוחד, כאלה ששמים את כל האמת בפרצוף, כאלה שקלפתי בהם עוד קליפה, כאלה שהציגו אותי הרבה פחות מושלמת אבל הרבה יותר שלמה.

הנה המצעד:

1. שאלות ותשובות אישיות עם דוכסית

במה אני עובדת? איך הכרתי את המגדלור? איפה אנחנו גרים ועוד מלא שאלות הכי אישיות, אתן שאלתן, אני עניתי (:

2. פוסט זוגיות עם המגדלור

האם יש בנינו פערים דתיים?  אנחנו רבים? משלימים? טיפים לזוגיות מהמגדלור, ועוד הרבה דברים חשובים שהיה לו להגיד.

3.אירוע חגיגות 7 לבלוג.

כן, כן, האירוע המטורף שעשינו לפני שנה בדיוק. כשעוד לא ידענו מה זה קורונה בעולם…

4.דברים שלא מדברים עליהם אחרי לידה

פוסט שכתבתי מהבטן אחרי הלידה של ארייה. כל האמת בפנים! וגם מה צריך להביא ליולדת? פוסט שכדאי לקרוא, בעצם, חובה!

5.איזה מן דוסית את?

מישהי שלחה לי מייל זועם ושאלה – למה אני מתלבשת ככה? למה אני עדיין רווקה? (עוד לפני שזכיתי להכיר את המגדלור)  למה אני לא מכסה את השיער? (למרות שאז הייתי רווקה)  ובכלל, היו לה הרבה דברים "חמורים" להגיד לי.

אז פרסמתי את המייל הזה בבלוג וכתבתי לה תגובה. תקראו, זה מרתק!

6. מה שקורה בתאילנד – נשאר בבלוג (:

תיעוד ירח הדבש שלנו בתאילנד. עשיתי סוג של יומן מסע. מאוד אישי, מאוד מיוחד ומאוד לא שגרתי. הצצה לחיים אחרים.

7. החתונה שלי עם המגדלור

אני רציתי בכלל חתונה בשישי בצהריים, משהו קטן… אבל ליקום היו תוכניות אחרות (:

פוסט מרגש בדרך לחופה…

8. מתי יבוא האחד?

רוב הקהל שלי בבלוג – נשים נשואות, אמהות…

אבל אני יודעת שיש כאן גם רווקות, שעדיין מחכות.

גם אני חיכיתי לאחד שיבוא וישאל אותי את השאלה. פוסט רווקות שכתבתי לפני 5 שנים כשעוד לא הכרתי את המגדלור . וכן, היה שווה לחכות לו כל כך הרבה, בסוף זה משתלם.

גם אם את נשואה, תקראי, זה מרטיט את הלב.

זהו להיום, יש לכן כאן המון חומר קריאה משובח שהצטבר עם השנים ב"ה (:

לסיום, אני מאחלת לעצמי להמשיך להיות מחוברת לאמת הפנימית שלי, זאת ש-חפה ממניירות, מרצונות מדומים, מחיים אחרים.

להמשיך להאיר ולהעצים את הדברים הטובים בחיים.

אגב, שמתי לב, ככל שאני מעצימה טוב, הוא מכפיל את עצמו, (בדיוק כמו כביסה, ככל שאת עושה אותה מהר יותר, היא חוזרת אלייך כפולה (: (

הלוואי שאזכה להמשיך בעשייה שלי, להלביש יפה את נשות ישראל *ולגרום* להן להתחבר, לאהוב את עצמן ולהרגיש טוב עם הגוף שלהן, עם הקיום שלהן בעולם.

קוראים לזה בעולם יום קניות עם סטייליסטית, איתי התהליך הזה מאוד פנימי, מקרב ומדייק. ומשמח, משמח מאוד.

יחד עם זאת, הלוואי שאזכה להמשיך בלב של העשייה שלי, הכתיבה,

לתת ביטוי באמצעותה לכל קשת הרגשות, המחשבות והאתגרים שבדרך. שיבואו עלינו לטובה.

ובמובן האישי, הלוואי שאזכה להגשים למגדלור את החלום ולהביא לנו עשרה ילדים.

שכולנו נהיה בריאים, בגוף ובנפש, בבית מלא שמחה ואהבה. אמן!

מה לבשתי?

וגם מתנה מפנקת לאחת מכן!

בגדים – מהאתר השיקי Toppatsu

משקפי שמש –

בפוסט הזה בחרתי להרכיב משקפיים אופטימיים ומלאים בסטייל של המותג QUAY

מותג אוסטרלי של אוהבי החיים, הטבע והשיק.

מוזמנת להתחדש גם: MY HELIOS
לרגל הבלוג הולדת הענקתי הטבה שווה לקוראות הבלוג,
*עדכון: ההטבה הסתיימה*

אז מה אתן מאחלות לבלוג?

מחכה לקרוא אתכן בתגובות.

לחייכן,

לחיי הבלוג,

האופנה, הסטייל והחיים עצמם,

דוכסית

אהבת? לחצי לייק!

תרצי לקבל מייל בכל פעם שעולה פוסט חדש בבלוג?
מלאי כאן את פרטייך:

30 תגובות

  1. רעות 19/11/2020 ב 22:48

    אהובתי, כמו תמיד – ריגשת בטירוף!❤️
    אני פשוט גאה בך וכשאני קוראת אותך זה מחמם את הלב.
    את מיוחדת, מאחלת לבלוג להמשיך להתקיים לפחות עד 120 ולך שרק תהיי בריאה ומאושרת ותמשיכי עם האמת שלך, אוהבת אותך יקרה לליבי!

    • חנה 21/11/2020 ב 19:51

      את מהממת! היה פשוט מרתק לקרוא, הכנות שלך כובשת!

      • דוכסית 21/11/2020 ב 23:24

        תודה רבה יקרה! כיף שאת כאן ותודה על המילים הטובות

      • הני 23/11/2020 ב 10:45

        אנחנו לא מושלמות!!! ואנחנו כן שוות! אין מושלם בעולם, ומספיק רק לקחת את הקצת שליש לנו ואיתו יחד להאיר למרחקים ולאנשים אחרים

        • דוכסית 24/11/2020 ב 18:07

          תודה הני יקרה. את צודקת כל כך!

    • דוכסית 24/11/2020 ב 18:10

      תודה רבה אהובה שלי!

  2. טלי 20/11/2020 ב 1:38

    אפרת-חלקך בעולם הטוב הבא כבר שמור לך!!!
    אין לך מושג מה את גורמת לאנשים להרגיש
    (אכתוב לך בפרטי)
    מזללל טובבב ענקי
    לחיי עוד שנים ארוכות ויפות מלאות
    בתוכן איכותי כמו שרק את יודעת
    אוהבת💗

    • דוכסית 21/11/2020 ב 23:28

      ריגשת אותי ברמות אחרות! תודה תודה תודה. תבורכי. מחכה להודעה הפרטית ממך בזמנך (:

    • אפרת 21/11/2020 ב 23:52

      אפרת יקרה! כמה שאת מהממת!! וכמה שאני מזדהה עם מה שכתבת, ובעיקר הביישנות..
      מאחלת לך שתמשיכי להפיץ אור ואנרגיות טובות לכולם..את אישיות מיוחדת ואצילה ואני נהנית לקרוא ולראות את כל מה שאת מעלה! מזל טוב ענק ♥️♥️♥️

      אפרת (קרובה רחוקה 😉)

  3. עדי 20/11/2020 ב 3:50

    אפרתי,
    וואו איזה פוסט חשוב ומרגש.
    באינסטגרם הכל נראה כל כך ורוד ומושלם ולא אמיתי!!
    ״הפגמים״ שלנו כבני אדם הם שהופכים אותנו למושלמים ושלמים.
    מרענן לקרוא טקסט כל כך כנה, אישי ומקרב.

    • דוכסית 21/11/2020 ב 23:28

      אהובה שאת! איזה תגובה מרגשת. אוהבת אותך כל כך ואת לא יודעת כמה.

  4. חיוש 20/11/2020 ב 13:38

    תודה חיכיתי כבר לפוסט נוסף! איזה כיף שכל השמלות ןהחצאיות שלך היום מכסות ברכיים, בתור גבוהה מזדהה עם הקושי הזה למצוא בגדים יפים ארוכים מספיק
    מהמם לך! בעיקר השמלה בגוון חמרא או איך שלא קוראים לזה

    ככ מזדהה גם עם השיניים, האופי החנון בילדות והתשוקה לכתיבה ולאסתטיקה גם יחד
    יש קשר בין כל אלה, לדעתך?;)

    • דוכסית 21/11/2020 ב 23:27

      חיוש מדהימה! איזה כיף שאת כאן וכיף גדול לקרוא את התגובה שלך! הכי מרגש אותי בעולם שחיכית לפוסט נוסף. רגע, אז גם את גבוהה וחנונית כמוני? חחח נעים מאוד (: ואיזה יופי ששמת לב לשינוי בלבוש. תודה שהארת את עיניי. זה תהליך "סמוי" שקורא ביני לבין עצמי, שמחה לדעת שנעים לך לעקוב אחרי זה ולראות. ב"ה. זכיתי!

  5. לינוי 20/11/2020 ב 15:49

    אפרת,
    את מרגשת ומדויקת כמו תמיד. כמו בכל פוסט ופוסט.
    (למרות שהגעתי רק לפני שלוש שנים, ביום הולדת 5, קראתי את כולם :).
    מדהים לקרוא על התהליך שעברת עם הבלוג, ואיך הוא עזר לך,
    והזדמנות לומר לך תודה גדולה על השליחות שלך,
    על תהליך שעובר אצלי לאט אבל בטוח בעקבות המילים שלך,
    על היותך מגדל של אור ומילים וחיוך זורח.
    תודה לך,
    ולעוד הרבה פוסטים בע"ה 🙂

    • דוכסית 21/11/2020 ב 23:26

      עשית לי צמרמורת. מרגשת מדהימה ומיוחדת! תודה על המילים הטובות ועל הכוח. עשית לי חיוך ענק בלב. כיף ענק שאת כאן ותודה על התגובה! משמח אותי מאודדד!

    • אפרת 23/11/2020 ב 7:16

      מקסימה שאת💜תתחילי לחייך, יש לך סיבות מעולות😍

      • דוכסית 24/11/2020 ב 18:09

        מחייכת בענק ! תודה

  6. מיכל קלינגל 21/11/2020 ב 19:49

    מזל טוב אפרת!! 😍
    ילדתי את הבכור שניה לפני שאריה נולדה, והשניה שלי בדרך ממש ממש, בדומה לשלך..
    כייף לחלוק רגעי אמהות משותפים ואת בכלל לא יודעת מזה… 😘

    • דוכסית 21/11/2020 ב 23:25

      יאהה! איזה כיף לחלוק את הדברים המשמעותיים יחד בחיים… שיהיה לך בשעה טובה! בע"ה! תגדלי בנחת

    • הודיה 22/11/2020 ב 13:15

      מזל טוב אפרת!
      בזמני הפנוי תמיד קוראת אותך
      מאחלת שתמשיכי להפיץ את התובנות שלך לקהילה שרק תצמח ותפרח
      מגיע לך!

      • דוכסית 24/11/2020 ב 18:09

        תודה רבה! מאחלת לך הרבה זמן פנוי איכותי (:

  7. ליאת גבאי 22/11/2020 ב 0:15

    שמחה מאד בשבילך על שהגעת לאן שהגעת. את בטח סופר גאה בעצמך- וכך צריך. כל הכבוד למגדלור שמכיל עוזר מפרגן ותומך.זה כל כך חשוב ומוערך אצלך.רואים את האהבה שלכם שאמן ורק תצמח ותגדל. כיף לי לעקוב אחרייך וללמוד ולקבל טיפים..ויותר מכך ללמוד מה באמת באמת חשוב בחיים ואת זה את עושה (אולי אפילו בלי לשים לב) מבחינת חיזוקים נפשיים רוחניים ודתיים.וזה מאד מחבר אותי לפשטות שבחיים ולהערכת כל מה שיש לנו! ואוהו כמה יש לנו! תודה על הזכות;) מאחלת לך שתמיש תצליחי כך לגעת באנשים! שתלמדי ותתפתחי עוד ועוד והשמיים הם הגבול! נשיקות!

    • דוכסית 24/11/2020 ב 18:09

      ריגשת אותי. מאוד. תודה יקרה. כיף גדול שאת כאו. תודה על המילים שמחממות את הלב. תבורכי.

    • רננה 24/11/2020 ב 23:56

      מאחלת שהבלוג ימשיך להיות מרגש וחגיגי ❤
      מרגישים שאת כותבת מהלב כל מילה ומילה!

      • דוכסית 01/12/2020 ב 14:19

        תודה מקסימה תבורכי!

  8. שירי שרבט 22/11/2020 ב 22:56

    מקסימה
    השראה
    מרגשת

    • דוכסית 24/11/2020 ב 18:08

      תודה שירי יקרה. כיף שאת כאן וברוכה הבאה!

  9. חגית 24/11/2020 ב 12:51

    וואו איזה מסע …
    אני הולכת לקרוא הכל ❣

    • דוכסית 24/11/2020 ב 18:12

      תודה מדהימה! ברוכה הבאה

  10. רננה 24/11/2020 ב 23:55

    מאחלת שהבלוג ימשיך להיות מרגש וחגיגי ❤
    מרגישים שאת כותבת מהלב כל מילה ומילה!

השאירי תגובה

שדות חובה (*)