בשלות.

בשלות מביאה אותך לראות

דברים שקודם לא ראית

הם היו שם תמיד

אבל אתה לא ראית

לא היית בשל לכך

העובדות קיימות תמיד

נמצאות שם תמיד

אבל הן לא קובעות כלום

מחשבותיך הן אלו שקובעות

בשלות זו בעצם זווית ראייה

והיא יותר חזקה מהעובדות.

כתב בבשלות: שאול נפתלי.

השבוע, הייתה לי שיחה עם משהי (במסגרת העבודה) והגיע תורי להציג את עצמי.

מכירות את נאום המעלית המפורסם?

"נאום מעלית הוא סיכום קצר שמטרתו להגדיר בפשטות ובמהירות אדם, מקצוע, מוצר, שירות. הרעיון הוא שיש להעביר את המסר במשך זמן נסיעה במעלית המוערך בשלושים שניות עד שתי דקות. המונח נגזר מתרחיש של פגישה מקרית עם אישיות חשובה במעלית…"

עד כאן לציטוט מוויקיפדיה (:

ובכן, כיוון שההצגה העצמית שלי הייתה הפעם במסגרת העבודה – ולא עם אמא של אחד הילדים בגן, למשל – היה מתבקש, כביכול, שאפתח עם "הכובעים" המקצועיים שלי: יוצרת תוכן לעסקים, מנהלת עמודי אינסטגרם, סטייליסטית, בלוגרית אופנה… שכחתי משהו?! (:

אך הפעם פתחתי בהצגה העצמית עם המשפט הבא: אני אמא, לשלושה ילדים קטנים בני 0-3 , נשואה ליהונתן (הידוע בכינויו המגדלור) ואנחנו גרים במושב גמזו.

ככה התחלתי. בלי לומר שאני אקדמאית או למנות את ההצלחות בקריירה והלקוחות שאני עובדת איתם והדברים שאני עוסקת בהם למחייתי.

מבחינתי, כמובן, זה היה רק משפט הפתיחה ומשם רציתי להמשיך לספר דבר או שניים על התחום המקצועי שלי – כדי לחבר את הלקוחה לשיחה שתהיה לנו – אבל ברגע שאמרתי את משפט הפתיחה האמור  – השיחה הלכה למקום אחר לגמרי.

ואיזה כיף שהשיחה הלכה למקום הזה. מקום שמחובר ללב שלי.
ואיזה כיף שעכשיו האישה שדברתי איתה היא לקוחה שלי. כאלה לקוחות אני רוצה, שיודעים לדבר את השפה של הלב.

השפה של הלב

האמירה הזאת, המקום הזה שהגעתי אליו בחיים, מבחינת ביטחון – בבורא עולם ובעצמי – כל כך משמעותי עבורי. זה הרבה מעבר לעוד קמפיין כזה או אחר שאעשה.

כשיש הלימה בין הנפש לגוף ולנשמה – דברים טובים קורים לך. וזה פשוט נפלא.

וההצגה העצמית בשיחה ההיא, שהייתה לא רשמית בעליל, סיפרה לי בעצם איפה הלב שלי נמצא.

ואני מאושרת שהלב שלי – אחרי הרבה שנים של טלטלות הגיע הביתה.

בית זה לא (רק) ארבע קירות

ובכן, אני מבינה שלא ניסיתי להרשים אותה לכאן או לכאן, פשוט שתפתי בנקודה שבה אני נמצאת בחיי – אמא.
אמא לשלושה קטנטנים, ואם לדייק ראוי לציין שאיימי בת חמישה חודשים, אמרי בדיוק בגיל שנתיים הנפלא וארייה בגיל ההתבגרות הראשון הלא הוא: 3.5 (:

וזה מדהים וזה מטורף ויחד עם ילדיי שגדלים, גדלה כאן גם אמא.

אמא בשלה. אמא מנוסה. אמא שאוהבת ומעניקה את כל כולה.

צמודים – זה – החיים

שנה וחצי הפרש בין ילדים – זה צמוד מהסוג שאת מתחילה פרידה לילד אחד וקבלה והתחדשות לילד אחר.

לאחרונה, אמרי נפרד ממיטת התינוק שלו, מה שנקרא "לול" ועבר למיטה של גדולים כדי לאפשר לאחותו הקטנה איימי להיפרד מהמיטה "המתחברת" למיטת ההורים ולעבור אחר כבוד לחדר הילדים (:

עכשיו יש לי 2 ילדים במיטה של גדולים ועוד תינוקת מתוקה – שאני קופצת מהמיטה שלי לחדר שלה בלילה בכל פעם שהיא עושה "אי" עוד לפני שהיא בוכה. ותודה לאל על מכשיר המוניטור שרק מעצים את הווליום של מה שקורה מעבר לדלת בחדר ליד (:
שלושה ילדים בחדר שגדלים יחד. כמה טוב ה'!

ויחד עם הפרידה הזאת, איימי נפרדה גם מההנקה ומתחילה לנשנש טעימות (:

אגב, אצל אמרי התחלנו טעימות רק בגיל שמונה חודשים. כל ילד הוא עולם ומלואו והגידול של הילדים לא דומה כלל. אני לא אותה אמא.

ואני גאה בעצמי על כך. אני גאה על האמא שאני זוכה להיות לילדים המופלאים שלי.

כשקשה לך, קחי דף ועט

לפעמים, כשממש קשה לי. וכן, שלושה ילדים קטנטנים לאמא עצמאית זה הכל – חוץ מאשר קל (:

אז כשקשה לי עם ילד מסוים – אני פשוט פותחת דף וכותבת את שם הילד בתחילתו.

ולפני מה שאני רוצה לכתוב עליו ממני – אני שואלת את עצמי מה הילד שלי יאמר לי או יכתוב עלי אחרי מאה ועשרים – איזה אמא אני עבורו בעולם.

וככה, מתוך הרגש הזה, הקרבה הזאת, אני מתחברת למקום הנקי, הטהור שקיים בי ורוצה להצליח לגדל נכון. לגדול נכון.

מה זה נכון?

נכון, בשבילי, זה כל מה שמחובר ללב שלי.

אפרופו בשלות של אמא,

לחיות בלי אבא

הבשלות, כאמור, חזקה יותר מהעובדות.

אז העובדות הן שהפעם האחרונה שהייתי אצל אבא שלי – זה היה לפי ארבע שנים, כשהייתי בהיריון של ארייה.

בפרקים הקודמים: ההורים שלי התגרשו ואבא שלי עבר לחו"ל כשהייתי בת 16 ולא חזר מאז…

ארבע שנים שלא פגשתי את אבא שלי. ארבע שנים בהם ילדתי וגידלתי 3 ילדים והפכתי בעצמי להיות אמא.

וזה לא פשוט בכלל, לחיות בלי אבא.

להיות בת להורים גרושים.

להיות בת, ואז לזכות להפוך להיות אמא.

אמא.

תודה לה' הטוב על הבשלות. על זווית הראייה המחודשת. על הקבלה. על יכולת ההכלה. ההשלמה. האמונה שאפשר אחרת.

ועכשיו, כשאני אמא, אני מבינה אולי קצת יותר מה זה אומר להיות הורה.

ולא משנה מה קרה איתנו ומה עברנו בילדות. כלומר, זה חשוב ומשנה, אבל לא לסיפור הנוכחי (:

פשוט עכשיו, כשאני אמא, יותר מתמיד, אני משתדלת להיות קשובה לעצמי. לדעת מה עושה לי טוב, מה פחות טוב, מה מקדם אותי, מה מעכב, ומה אפשר וכדאי לשנות.

תקופה של שינויים

אני עכשיו בתקופה כזאת של שינויים, "קפיצות גדילה" אני קוראת להן,

וזה מפחיד וזה ומרגש וזה הופך לי את הבטן.

אז אחרי שישבתי עם המגדלור ושתפתי אותו, הבנתי שעכשיו אני רוצה. רוצה וצריכה לנסוע לאבא שלי.

אז סגרתי כרטיס טיסה ובעוד שבוע בע"ה אני טסה לחו"ל לבקר את האבא הביולוגי שלי.

לשתות איתו קפה בבוקר. לדבר. לשתף. לטייל. לעשות היכרות מחודשת (:

עכשיו, כשאני קודם כל – אמא.

רגעים של החיים עצמם

ובכן, לרגל הנסיעה הקרובה, דפדפתי בתמונות של הילדים שלי והכנתי לאבא שלי – סבא שלהם אלבום תמונות.

אומרים שתמונה אחת שווה אלף מילים, אז לסבא שלא מכיר בחיים האמיתיים את הנכדים שלו – הכנתי אלבום תמונות כדי שיהיה שותף לרגעים שלנו והחיים כאן במושב.

הנה תמונה של ארייה תינוקת, הנה אמרי והנה איימי.

והנה עכשיו שלושתם יחד יושבים.

לפני 4 שנים – כשהייתי אצלו לאחרונה – לא היה כאן כלום, ופתאום – משפחה. שלושה ילדים.

אנחנו חמישה נפשות. חמסה – חמסה (:

אני כותבת את המילים האלו והדמעות לא מפסיקות לרדת.

זה בכי טהור כזה. מנקה. מחבק. מאפשר. פותח את הלב והנפש לחמול. למחול.

איזה כיף לבכות לפעמים (:

—

להאמין בלי לדעת

אני גאה בעצמי על הצעד הזה. ככה נראית קפיצת גדילה מזוקקת של 4 שנים.

וקפיצות גדילה, כמו קפיצות גדילה הן כואבות. הן מדירות שינה. הן משמחות. הן כל קשת הרגשות ביחד.

—

אפרופו חו"ל, בפעם הקודמת שהייתי בחו"ל – חגגתי עם חברות בלוג הולדת בקפריסין.

קישור לבלוג הולדת 9

זוכרת נובמבר? בלונים. בלונים (:

ובכן, לפני עשר שנים, ב 11 לנובמבר כתבתי את הפוסט הראשון בבלוג.

אני לא יודעת מה אכתוב בפוסט הבא שיעלה לבלוג, אבל אני רק יודעת שזה לא יהיה שיר פרידה, רק הזדמנות להתחלה חדשה.

שלום, אני נוסעת.

דוכסית

נ.ב

רגע, שניה לפני שאת הולכת מכאן, אשמח לקרוא את התגובות שלכן. (גלגלי מטה בסוף הפוסט – תגובות רגילות יש להזין דרך האתר / תגובות של פייסבוק)